שמירת העיניים

מתוך חב"דפדיה, אנציקלופדיה חב"דית חופשית
גרסה מ־06:23, 18 בנובמבר 2024 מאת חלוקה בוט (שיחה | תרומות) (החלפת טקסט – "</ref>" ב־"}}")
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שמירת העיניים היא הזהירות והגדרה בחוש הראיה, להביט על דברים מתאימים בלבד, וכמובן שלא להביט איפה שאסור, כי העין רואה והלב חומד, והתחלת השולחן ערוך היא במאמר רבי יהודה "הוי קל כנשר", להיות עוצם עניו מראות ברע.

במקורות[עריכה | עריכת קוד מקור]

וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם

במדבר טו, לט

חטא אדם הראשון[עריכה | עריכת קוד מקור]

קודם החטא לא היה תערובות רע כלל, שהרע היה בפני עצמו, מדור הקליפות היו מתחת כל העולמות ולא הי' להם תערובות בקדושה. והרע לא היתה בהרגש פנימי. ולכן, אצל האדם שהוא פנימי, לא היה צריך להיות ידיעה במציאות הרע כלל, וחטא עץ הדעת היה מה שאדם הראשון הסתכל במקום הקליפות, והיינו דכיון שאצל האדם הרי כל עניניו הם פנימיים, לכן לא הוצרך להיות אצלו הידיעה וההסתכלות במקום הרע, לפי שע"י ידיעת האדם שהיא ידיעה פנימית, נעשה אצלו הרע בבחי' הרגש פנימי, ועי"ז נעשה אחיזה להרע בקדושה בבחי' פנימיות. ועל ידי החטא של אדם הראשון שהסתכל במקום הקליפות, נעשה תערובות טוב ורע, וכיון שיש בהרע תערובות טוב, אזי נעשה תוקף בהרע, שביכולתו לנגד לקדושה, והיינו, שלא זו בלבד שאינם מסייעים להקדושה, אלא עוד זאת שהם מנגדים להקדושה[1].

מעלת שם ויפת[עריכה | עריכת קוד מקור]

וערות אביהם לא ראו[2].

מדברי רבותינו על שמירת הראייה[עריכה | עריכת קוד מקור]

הבעל שם טוב[עריכה | עריכת קוד מקור]

הבעל שם טוב אומר: "ארבעה אבות נזיקין השור והבור המבעה וההבער, השור - לשון "אשורנו", לשון הבטה והסתכלות, וזה הראייה מזיק לבני אדם"[3].

אדמו"ר הזקן[עריכה | עריכת קוד מקור]

אדמו"ר הזקן התבטא על לשון הפסוק "ואת האמורי" – שהכוונה היא ל'דער זאגער' (=היצר הרע, "האומר"). שכשהולכים ברחוב, הוא אומר: "הבט במקום שלא צריך", וכך מטמא את העין[4].

בתניא פרק ל' בתחילתו, מתייחס אדמו"ר הזקן לנושא שמירת העיניים וחשיבותה[5].

אדמו"ר הרש"ב[עריכה | עריכת קוד מקור]

אדמו"ר הרש"ב כותב: "וכל מי שחש לנפשו שלא להביאה לידי טומאה ר"ל, יגדיר את עצמו בחוש הראייה, ואם הדבר קשה לו יתגבר על עצמו בכל תוקף ועוז, ויידע אשר ממש בנפשו הוא, ואם לא יגדיר את עצמו בזה - כל עבודתו כאין וכאפס נחשב, ולא יפעול דבר ביגיעתו ועבודתו, ואדרבא יירד ר"ל מטה מטה. מטה ועל כן יתגבר כארי להגדיר את עצמו בכל תוקף ועוז, וגם אם יהיה ניכר - אל יחוש לשיחות בני אדם. והלא בדבר הנוגע לחיי הנפש בגשמיות אינם מביטים על שום דבר, וכל שכן בהנוגע לחיי הנפש הרוחני. והכבדות בזה היא רק בעת הראשונה שצריך להכביד על עצמו ולהתגבר על טבעו ורצונו, ובמשך הזמן יתרגל כך ובהגדרה זאת ימצא מנוח לנפשו מכמה רעות ובלבולים, ואז יוכל לעבוד עבודתו. וביגיעתו יפעול ישועות בנפשו בעזרתו יתברך"[6].

הרבי[עריכה | עריכת קוד מקור]

הרבי כותב באגרות קודש: "הסתכלות אסורה, היפך התכלית שבשבילה נבראו העיניים – היא בבחינת עיוורון זמני, ועוד גרוע מכך. והרי סומא חשוב כמת"![7].

קישורים חיצוניים[עריכה | עריכת קוד מקור]

ראו גם[עריכה | עריכת קוד מקור]

הערות שוליים

  1. ד"ה והקריתם ש"פ מטות תשי"ז. וש"נ.
  2. לקו"ש ח"י ע' 24 ואילך.
    פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לחב"דפדיה והשלימו אותו. יתכן שיש על כך פירוט בדף השיחה.
  3. צוואת הריב"ש, מהדורת קה"ת תשנ"ח, אות קכו, עמ' נו. וראו בהערות וציונים לשם, עמ' קעב.
  4. שמועות וסיפורים (מהדורה חדשה) ח"א עמ' 28. "באר מים חיים" להרה"ח ר' שלמה גלפרין, פרשת שופטים, עמ' תקל"ה.
  5. ראו גם ביאור לתניא פרק ל בליקוטי לוי"צ לתניא, עמ' ט, הובא בתניא השלם, פרק ל, עמ' שצ (באתר ועד הנחות בלה"ק).
  6. קונטרס העבודה, פרק ב, עמ' 12.
  7. אג"ק חלק יט, עמ' שמה-שמו.