רצפת העזרה

רצפת העזרה של בית המקדש היתה עשויה מאבנים יקרות, המחוברים ודבוקים לאדמת הר הבית.

חובה לעמוד עליה דווקא, ואסור שיהיה דבר המפסיק בין רגלי הכהנים לבינה. גם דם הקרבנות נחשב לחציצה, ולכן למרות ששבח הוא לכהנים שמהלכים עד ארכובותיהם בדם, דבר המצביע על מרבית הקרבנות שמביאים בני ישראל, לא נאמר הדבר בכהנים בשעה שהם עובדים את עבודת בית המקדש.

אם נעקרה אבן מרצפת העזרה, גם אם שהיא עומדת במקומה, הואיל ונתקלקלה פסולה, ואסור לכהן העובד לעמוד עליה בשעת העבודה עד שתקבע בארץ.

יסודה

שטח רצפת בית המקדש נתקדש על ידי דוד המלך עוד לפני בנין הבית בפועל. ישנה דעה ששלמה המלך קידשה

רצפת בית המקדש נבנתה על ידי שלמה המלך באבנים יקרות כמתואר בפסוק: ”וַיְצַו הַמֶּלֶךְ וַיַּסִּעוּ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת אֲבָנִים יְקָרוֹת לְיַסֵּד הַבָּיִת אַבְנֵי גָזִית”. כך גם פוסק הרמב"ם: ”ומרצפין את כל העזרה באבנים יקרות”.  לפי הפירוש הפשוט הכוונה לאבנים כבדות וגדולות. אך לפי תרגום יונתן הכוונה לאבנים יקרות כמשמעותם הפשוטה, מכיון שאבני ההר שממנו נחצבו האבנים היו אבנים משובחים ונדירות בטיבם, וכל דבר שהוא נדיר וקשה להשגה מכונה "יקר".

כל רצפת העזרה היתה עשויה שורות שורות של אבני שיש מכוונות זו בזו וכל שורה מהם קרויה רובד, דבר המהווה סימן לחז"ל במשנה לסמן מקום הליכת הכהן גדול בעבודת יום הכיפורים.

בשל הקור האופייני של השיש, הובערה מדורה בבית המוקד לצורך חימום רגלי הכהנים היחפים.

כשרות הרצפה כמזבח

רב גידל אמר בשם רב: "מזבח שנעקר מקטירין קטרת במקומו".

• לפי דעת התוספות הכוונה היא שהרצפה של מזבח החיצון כשרה להקריב עליה קרבנות, ושל מזבח הפנימי כשרה להקטיר עליה קטורת, מכיון שכל חלק ברצפה התקדש לשם אותה מטרה של העבודה שהתבצעה במקום, וזאת לפי דעתו של רבי יהודה שסובר שהמזבח שעשה שלמה המלך היה קטן מזה שעשה משה רבינו, ולכן הוא קידש את כל החצר כדי שיוכלו להקריב קרבנות בכל מקום בעזרה, וכן משמע מדברי הרמב"ם שפסק שמותר להקריב בזמן הזה אף על פי שאין בית.
• לפי דעת הרשב"א דין זה נאמר רק על מקום המזבח הפנימי והכשרתו לקטורת, ולא לשום קרבן אחר, וכן הוכיח החפץ חיים מדעת רש"י, ויש אומרים שכן משמעות דברי הרמב"ם.

למרות זאת לכל הדיעות אין הרצפה כשרה לזריקת הדם, מכיון שזריקת הדם כשרה רק על מזבח. כמו כן אם נשפך הדם על הרצפה לפני שהתקבל בכלי שרת, הוא פסול. מכיון שלמרות שיש דינים שבהם המזבח נתקדש ככלי שרת, יש לו דין ככלי יבש ולא ככלי לח, ועל פי הכלל ”כְּלֵי הַלַּח מְקַדְּשִׁין אֶת הַלַּח, וּמִדּוֹת הַיָּבֵשׁ מְקַדְּשׁוֹת אֶת הַיָּבֵשׁ. אֵין כְּלֵי הַלַּח מְקַדְּשִׁין אֶת הַיָּבֵשׁ, וְלֹא מִדּוֹת הַיָּבֵשׁ מְקַדְּשׁוֹת אֶת הַלַּח”.

קדושת הרצפה כמזבח

לפי שיטת התנא רבי יהודה, בימי שלמה המלך קידשו את רצפת העזרה שיהיה עליה קדושת המזבח, וניתן יהיה להקריב עליה קרבנות, וזאת מכיון שלא היה די מקום על המזבח הרגיל כדי להקריה קרבנות.

עם זאת, זריקת דם הקרבנות צריכה להיות דווקא על המזבח עצמו. אחת הסיבות לכך היא מפני שעל המזבח עליו זורקים את הדם, להיות רבוע, ועם יסוד וסובב

קדושת רצפת מזבח הקטורת

הרצפה שעל מזבח הקטורת, יש לה קדושת מזבח, וניתן להקריב עליה קטורת גם כשהמזבח לא קיים.