משכלה

מְשַׁכֵּלָה (מלשון שְׁכוֹל) היא אשה שיולדת בנים וקוברת אותם. התורה מבטיחה כי אם ילכו עם ישראל בדרך התורה וישמרו את מצוותיה אז: "לֹא תִהְיֶה מְשַׁכֵּלָה וַעֲקָרָה בְּאַרְצֶךָ אֶת מִסְפַּר יָמֶיךָ אֲמַלֵּא".

בחסידות

הולדת ילדים בעבודת ה' עניינה הולדת המדות מהמוחין, כלומר: כאשר אדם מתבונן במוחו בגדולת ורוממות הקב"ה, מתעוררות אצלו המידות, שמידת האהבה מתבטאת ומכונת "בן", ומידת יראה מכונה ומתבטאת באופן של "בת". משכלה הוא האדם שאין בכחו ללדת מידות האהבה והיראה אמיתיים בליבו, ומידותיו הם בגדר דמיונות שאינם אמתיים, ולכן חולפים כשהאדם מגיע למצב בו הוא צריך להעזר בהם.

הדבר מרומז בפסוק: "וַעֲבַדְתֶּם אֵת ה' אֱלֹקיכֶם..לֹא תִהְיֶה מְשַׁכֵּלָה וַעֲקָרָה בְּאַרְצֶךָ אֶת מִסְפַּר יָמֶיךָ אֲמַלֵּא..." כלומר שמלבד הברכה שלא יהיו משכלה ועקרה הפסוק מתפרש גם מלשון ציווי - שעל האדם העובד את ה' מוטלת החובה לדאוג שעבודתו לא תהיה באופן של משכלה ועקרה.

סיבת הדבר היא, שכמו במשל ההולדה הגשמית התלויה בהבאה לידי התבטאות בפועל של כוח ההולדה שבאדם שהוא מצד כוח האין סוף ובנמשל הפירוש הוא שבעבודתו של האדם ה"משכל" חסר האין סוף - היות ופנמיות רצונו אינו בעניינים הקשורים לעבודת השם אלא בעצמו, שרצונו הוא להיות עובד ה' ולכן אין בהם נצחיות. וזו היא ההוספה בפסוק: "מְשַׁכֵּלָה וַעֲקָרָה 'בְּאַרְצֶךָ'" שכל המציאות של משכלה ועקרה תלויים בכך שכללות עבודת ה' שלו היא בארצך - חלק מרצונותיו (ארץ מלשון רצון) האישיים של האדם.

ראו גם

• עקרה

לקריאה נוספת

• אדמו"ר האמצעי, מאמר דיבור המתחיל לא תהיה משכלה ועקרה תורת חיים על ספר שמות חלק ב'.
• הרבי, מאמר דיבור המתחיל לא תהיה משכלה ועקרה תורת מנחם - תשי"ב.