ידיעת השם

ידיעת הבורא היא חלק מרכזי בעבודת ה'. לדעת חלק מהראשונים היא נמנית ממצות עשה.

עניינה

הידיעה מתחלק לשני סוגי ידיעות; ידיעת מציאותו (קיומו) וידיעת עניינו (מהותו) - שאינה אפשרית כי אם בהשגת מידותיו בעולם, שהם רק לגבי הנבראים (שהרי אין שום אפשרות להשיג את מהות הבורא כידוע שהוא למעלה מהשגת כל נברא כל שהוא). האברבנאל מסביר שרק את ידיעת הפרט השני ניתן למנות במצוות עשה, ולא את עצם הידיעה במציאות הבורא שלולי ידיעה זו לא שייך ציווי.

הרמב"ם במורה נבוכים כותב כי ידיעת המהות אינה אפשרית לבן אנוש כנאמר בזוהר הקדוש: "לית מחשבה תפיסא ביה כלל", וחיזוק ההשגה בבורא הוא רק על ידי א. ידיעת ישותו. - כלומר וודאות קיומו המוחלט. ב. שלילת המהות - שלילת דברים שנרחקים מהבורא.

כמשל לכך מביא הרמב"ם קבוצת אנשים שאינם יודעים מה היא ספינה. אחד יודע כי הוא לא בעל חי, השני יודע גם כי היא לא מעוגלת אלא מאונכת, השלישי יודע גם כי היא לא ביבשה. ככל שמרבים לדעת שלילת מה שאינה, כך מתקרבים להשגתה. כך, להבדיל, מכיון שאין לנו כל השגה בבורא, כל השגתינו בו מתרכזת בשלילת המהות. לפי שיטת אדמו"ר הצמח צדק, עיקר ההשגה בבורא היא על ידי החלק הראשון - ידיעת ישותו, ורק בעולם הבא תהיה לנו את ההשגה במהותו.

הרבי מסביר שלדעת הרמב"ם המצווה כוללת גם את ידיעת העניינים הכלליים במעשה מרכבה ומעשה בראשית.

שלילת תוארים וכינויים

לפי שיטת הרמב"ם, התוארים "הגדול הגבור והנורא" הנאמרים בתפילת שמונה עשרה, הינם תוארים הבאים לתאר שלילת מהותו. הגדול מסביר את שלילת הגבלותיו, הגבור שולל חולשה כל שהיא, וכן הלאה.

ישנה שיטה אחרת, כי התוארים על הבורא באים לתאר את פעולותיו ומידת הנהגתו בעולם.

לפי הסברו של אדמו"ר הזקן, התואר "הגדול" למשל, מורה על מדת הגדולה, שהיא מדת חסד והתפשטות החיות בכל העולמות, ובריאת ברואים לאין קץ ותכלית, והוויתם ברואים מאין ליש, וקיומם בחסד חנם.

מדה זו נקראת גדולה כי באה מגדולתו של הקב"ה בכבודו ובעצמו, וכאמור בפסוק גדול ה' ולגדולתו אין חקר.

מסיבה זו, משפיעה מידה זו חיות והתהוות מאין ליש לעולמות וברואים אין קץ, מכיון שהיא באה מטובו האין סופי של הקב"ה, שטבע הטוב להטיב.

ידיעת השם לעתיד לבוא

הרמב"ם כותב, שלעת"ל "לא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את השם בלבד". הרבי בביאור הלכה זו מסביר, את הדרגות שיש בידיעה זו