בושה
רגש הבושה הינו משלושת הסימנים המובהקים של כלל ישראל, שהם ביישנים, רחמנים וגומלי חסדים. ענינו בא מתוך הכרה בשפלות האדם ובביטול מציאותו העצמית לגבי אור ה' המחיה ומהוה אותו בכל עת ורגע.
שורש המידה
שורש הבושה היא במידת הענווה אשר היא בלשון הקבלה בחינת לאה. הבושה הזאת היא דווקא בושה מהקב"ה, והיא מגעת מתוך הכרה בגדלות ה', ומתוך רגש טבעי של הכנעה להקב"ה. לעומת זאת נאמר על ישראל שהם גם כן "עזים שבאומות", ומבאר המהר"ל כי אין כאן סתירה כלל; העזות שבישראל באה מתוך נחישות עזה להשגת האמת והיא התנגדות לשקר בכל הכוח, והבושה היא דוקא מתוך הכרת האמת, כגון בושה לחטוא.
מסיבה זאת המילים הפותחות את הטור שו"ע הם יהודה בן תימא אומר הוי עז כנמר, אדמו"ר המהר"ש[1] מסביר, שענין העזות המרומזת בדבריו של יהודה בן תימא, זהו ענין התגברות בקדושה, בגזירות וסייגים של רבנן.
ברמב"ם
הרמב"ם[2] מקדים את הסימן "ביישנים" ל"רחמנים". הרבי מבאר את הסיבה לכך מכיון שהדבר הגורם שהלב יתעורר ברחמים על הזולת הוא עצם טבע הרכות שבנפש - ביישנין.
ובעומק יותר: שלש המדות הן "סימנים" על נקודה אחת שהיא נקודת מהותו של איש ישראל, ונקודה זו הוא ענין הביטול, שאינו מציאות לעצמו אלא כל ענינו הוא לשמש את קונו, וכמו שאמר אברהם אבינו[3]"ואנכי עפר ואפר", ולכן הקדים הרמב"ם מדת הבושה לפני הרחמנות והחסד - כי רגש הבושה (שמורה על טבע הרכות ושלילת העזות כו') מבטא את נקודת הביטול באופן גלוי, ולכן זהו הסימן הראשון והעיקרי של ישראל, ושלימות הסימן היא כאשר נקודת הביטול חודרת בכל מציאותו, עד שגם הרחמים והחסד שלו אינם מצד הגאוה אלא רק מצד הביטול, "ואנכי עפר ואפר".[4]
שגיאות פרמטריות בתבנית:הערות שוליים
פרמטרים ריקים [ 1 ] לא מופיעים בהגדרת התבנית ==הערות שוליים==
- ↑ תורת שמואל תרל"ט ח"א, הוספות, הוספה ב עמ' שלה.
- ↑ הל' איסורי ביאה פי"ט הי"ז.
- ↑ בראשית יח, כז.
- ↑ לקוטי שיחות כרך ל, וירא שיחה א.