טומאה

המושג טומאה משמש בתורה לשלושה עניינים שונים: א. לטומאת מגע ומשא. ב. לאיסור אכילה וג. לטומאה היוצאת מגופו של אדם.

בתורת החסידות מבואר שטומאת מגע היא המקיף דקליפות והשתיים האחרות הן פנימיות הרע.

יש להעיר, שאם כי באופן פרטי 'סטרא אחרא' ו'טומאה' הם שני עניינים שונים: ה'סטרא אחרא' כולל גם את ענייני הרשות (קליפת נוגה), ואילו "טומאה" משמעותו רע גמור (שלוש קליפות הטמאות) - אך באופן כללי יותר פעמים רבות משתמשים גם במושג טומאה לענייני רשות, וכל מקום ילמד מעניינו.

טומאת מגע ומשא

עניינה בחסידות

טומאת מגע היא בחינת המקיף דקליפה (ומנגדת למקיף דקדושה). ולכן: א. לא שייך בה בירור אלא ביטול והעברה לגמרי. וב. העברה זו היא ע"י המקיף דקדושה. כלומר, בירור הטוב מהרע זהו ע"י אור פנימי (בחכמה אתברירו), אבל פעולת המקיף אינה בירור אלא כליון הרע לגמרי.

טעם שנטהרת במקווה

ועל פי זה יובן עניין המקווה שמטהר דוקא טומאת נגיעה: דמכיון שטומאה זו עניינה המקיף דקליפה, העברתה מהעולם היא ע"י מי המקווה שהם בחינת הכתר (=מקיף דקדושה), ובעבודה הוא ע"י בחינת הדעת (כי הדעת הוא בקו האמצעי ולכן שייך לכתר ועולה עד הכתר).

ערך מורחב – כוונת המקווה

שייכת לבחינת הריח

כשם שבגוף ישנן בחינות פנימית ומקיף (שהם העניינים דמאכל וריח), כך הדבר ברוחניות הנפש: הקרבנות (שבעבודה הוא עניין התפילה) הם פנימיות החיות, ואילו הטהרה והטומאה (שהם רק ע"י נגיעה ומשא) שייכות לריח. וכמאמר "הטהרה נטלה את הטעם ואת הריח", והן בחינת מקיף, וכמו שהקטורת (שבעבודה הוא עניין התשובה) הוא למעלה מכל הקרבנות: שהם במזבח החיצון והיא במזבח הפנימי ובקודש הקודשים.

ההבדל בין מקיף דטומאה למקיף דלבוש (שעטנז)

הטומאה היא דביקת המקיף על האדם, שהרי נטמא גופו ע"י זה וצריך טהרה גם אחרי שפרש מהנגיעה בטומאה. מה שאין כן בשעטנז, שכשפושט הלבוש ליכא האיסור. היינו, למרות שגם שעטנז הוא מקיף דקליפה (וקשה ביותר), הנה טומאת מגע ומשא קשה ועמוקה ממנה.

טומאת תאוות ואיסורים

פעמים רבות טומאה משתמשים במושג 'טומאה' לאוטם הלב והמוח הנגרמים לא מנגיעה בדבר טמא אלא כתוצאה מעבירה על איסור. היינו, שמפרשים 'טומאה' מלשון אטימות וטמטום

ופעמים רבות מודגש שטמטום המוח והלב נגרמים לא רק כשנכשל בעוונות, אלא אפילו כשמשקיע עצמו בתאוות היתר. שאז גם כשמתבונן ומשכיל בעבודת ה' אין הדברים חודרים ומאירים בו.

בכללות טמטום המוח והלב נגרמים שניהם משיקוע בתאוות, אך בפרטיות כשנמשך האדם לתאוות גשמיות גורם בעיקר לטמטום הלב, ואילו השיקוע בחכמת אומות העולם מטמטם את המוח מלהכיר בקדושה.

טמטום (או ערלת) הלב

כיסוי גס ועב שחופף ומכסה על נקודת פנימיות הלב, שלבו אטום וקשה לבלתי יוכל להתפעל כלל בהתפעלות אהבה אלקית וגם לא בהתעוררות תשובה שבלב נשבר כלל וכלל. טמטום זה אינו רק במי שבא לכלל טומאה גמורה במעשה (שעבירה מטמטמת לבו של אדם), אלא אפילו אם נקי הוא מכל עון ורק שיש בלבו גסות והחומריות (שלבו מתאוה לכל תאוה חומרית במותרות תענוגי עולם הזה).

ערך מורחב – טמטום הלב

טמטום המוח

זהו מצב בו הטומאה אוטמת ומטמטמת את שכל האדם מלחשוב ולהשכיל בעבודת ה'. וכמו שיצר הרע נחלש כוחו מכח הקדושה (כמאמר רז"ל "אם פגע בך האי מנוול (היצר הרע) משכהו לבית המדרש") ויצר הטוב מתגבר – כך הוא לאידך גיסא, בהיות האדם אוכל דבר טמא נפשו מתהפכת מהמאכל ההוא ויצר הטוב נחלש ויצר הרע מתגבר

ערך מורחב – טמטום המוח

טומאה היוצאת מהגוף

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לחב"דפדיה והשלימו אותו. יתכן שיש על כך פירוט בדף השיחה.

ג' קליפות הטמאות

ג' קליפות הטמאות הן החיות הכוללת של שבעים השרים, מהם מקבלים את חיותם כל האיסורים, בעלי החיים הטמאים וארצות הגויים.

קליפות אלו הן רע גמור ואין בהן טוב כלל, ולכן אין להן עליה לעולם ומובן, שתקנתן היא רק שבירתן וביטולם והעברתן מן העולם.

ערך מורחב – תניא - פרק ז'

.

אבי"ע דקליפות

כתב הרמ"ז על הזוהר, שקליפת נוגה היא דוגמת כתר לג' קליפות הטמאות. ומסבירה תורת החסידות, שקליפת נוגה היא בחינת 'אצילות' דקליפה וג' קליפות הטמאות עצמן (רוח סערה, ענן גדול ואש מתלקחת) הן בריאה יצירה עשיה דקליפה. והיינו, דכשם שהמשכת חיות הקדושה בעולמות בי"ע אפשרית רק ע"י אצילות (שהיא הממוצע בין האין סוף לנבראים), כך לא יכולות הקליפות הטמאות לקבל חיות אלא ע"י קליפת נוגה.

ואחד העניינים בזה בעבודה, שאם ימנע עצמו האדם מתאוות היתר (קליפת נוגה), בדרך ממילא לא יהיה לקליפות הטמאות לגמרי (איסורים) מקום להאחז בו.

שתי הדרגות שבג' קליפות הטמאות

רוח סערה, ענן גדול, ואש מתלקחת

קליפות אלו נמצאות אמנם מתחת לנוגה והן רע גמור, אך מכיון שהן קרובות יותר לקדושה קל יותר להכניען. ולכן יש איסורים שקל יותר להשמר מהם כגון איסורי מאכל, גזל, עריות ושפיכות דם.

נחש שרף ועקרב

הדרגה הנמוכה יותר בטומאה היא שלושת הקליפות הרמוזות בכתוב "נחש שרף ועקרב", והן הקליפות הרחוקות ביותר מהקדושה והן תקיפות מאד וקשות מאד.

הרבי מסביר את עניינן בעבודת ה': נחש – "ארסו חם", והיינו שמתחיל האדם להתחמם ולהתלהב בענייני העולם, והתלהבות זו מפחיתה אצלו את ההתלהבות שבקדושה. שרף - ההתלהבות בהעולם נעשית אצלו בתוקף כל כך, עד שלא זו רק ממעטת את ההתלהבות בקדושה אלא ששורפת אותה לגמרי. עקרב – "ארסו קר", וענין זה הוא גרוע יותר מנחש ושרף. כי בשעה שיש לו התלהבות וחום הנה הגם שזה אצלו בעניני העולם אבל אף על פי כן הרי זה מורה על חיות - ובמילא יכולים להחליף זאת בחיות והתלהבות של קדושה. אבל בהיותו בקרירות שזהו סימן על היפך החיות הרי זה גרוע הרבה יותר.