יגיעה
יגיעה היא דרך מוכרחת בעבודת השם, כשהאדם נדרש לא רק לעשות את המוטל עליו, אלא שזה יבוא על ידי יגיעה דווקא, להתאמץ יותר מרגילותו הטבעית, ולהתמיד ביגיעה דווקא.
במקורות חז"ל
חז"ל קבעו בגמרא, שבכל מה שנוגע לעבודת השם "אם יאמר לך אדם: 'יגעתי ולא מצאתי - אל תאמן'. 'לא יגעתי ומצאתי - אל תאמן'. 'יגעתי ומצאתי - תאמן'"[1]. זאת בשונה ממה שקשור לעניני מסחר ומשא ומתן - שההצלחה תלויה בסייעתא דשמיא וכמה שאדם יתאמץ - זה לא בהכרח ישפיע על הצלחתו[2][3].
כך גם מסבירים מפרשי המשנה את דברי חז"ל בפרקי אבות "בֶּן הֵא הֵא אוֹמֵר, לְפוּם צַעֲרָא אַגְרָא"[4], שמה שנחקק באדם מהלימוד זה דווקא מה שטרח ועמל על לימודו מתוך יגיעה, אבל מה שקורא ולומד מתוך תענוג ומנוחה אין בזה לא קיום ולא תועלת[5].
היגיעה עליה מדברים חז"ל לא חייבת להתבטא במאמץ שכלי, אלא כל מאמץ ויגיעה לצורך הלימוד[6].
ברכת התורה
לפי חלק מהדעות, הנוסח בברכת התורה הוא 'לעסוק בדברי תורה', ועל כך מבואר שהכוונה היא דווקא לעמל והטורח והיגיעה בתורה[7].
בתורת החסידות
| " | צריכה להיות עבודה בכח עצמו. גבוה יותר כשלוקחים את היד ומנהיגים. יקר יותר כשזה בכח עצמו | " |
עבודת הבינוני
על פי ביאור אדמו"ר הזקן בתניא, הכינוי בפסוק לבינוני הוא 'עובד אלוקים'[8], כשהניגוד אליו הוא 'לא עבדו'[9], וכפי שמאריך שם אדמו"ר הזקן, שהתואר לבינוני הוא דווקא לשון עבודה, הכרוכה בעמל ויגיעה דווקא, שלכן מי שעושה דבר מסויים מתוך תענוג - אינו צריך לעמול ולהתאמץ וזה לא נקרא 'עבודה', ודווקא מה שכרוך בעמל ויגיעה נקרא 'עבודה', כשעיקר התואר בעמל ויגיעה הוא מה שנוגד את טבעו שכובש את רגילותו ומתאמץ[10], ולכן מתואר הבינוני בשם 'עובד אלוקים' בלשון הווה, כיון שתמיד יש לו את הצד שכנגד שמפריע לו בעבודת השם והוא צריך להתאמץ ולהתייגע ללחום נגדו[11].
החשיבות שהאדם יתייגע בעבודת השם, היא עד כדי כך גדולה, שאדם שנולד עם טבע כזה שלא קשה לו לקיים את רצון השם והוא לומד תורה ומקיים מצוות אך לא מתאמץ ומתייגע לשנות את רגילותו - מכונה בפסוק 'אשר לא עבדו', כשהפסוק משווה אותו ל'רשע'[12].
זו גם כוונת הגמרא בכך שמי ששונה פרקו רק מאה פעמים - נחשב 'אשר לא עבדו', כיון שזו הרגילות שלו והוא לא נצרך להתייגע עבור כך, ורק מי שמתאמץ ומתייגע לשבור את רגילותו ושונה פרקו מאה פעמים ואחת - נחשב 'עובד אלוקים', כיון שהתייגע על כך, ובדוגמת התשלום לפועלים שעושים יותר מרגילותם, שהתשלום הוא גדול שלא בערך לעבודה שלפי הרגילות שלהם, ובעבודת השם[13].
יתירה מכך, אדם שמצליח להגיע לשבירת הרגילות על ידי שמעורר בקרבו אהבת השם, האיכות והמעלה של שבירת הרגילות, עולה במעלה על כל עבודת השם שבאה מצד הרגילות, כיון שבאמצעותה יוכל לנצח כל אתגר שיהיה לו בעבודת השם, היות והוא שולט על הרגילות והטבע שלו.
יגיעה זו הנדרשת על פי חסידות, כוונתה ליגיעה שלימה, ואדם שמתייגע מעט אך לא ברמה הנדרשת ממנו - אין זה נקרא יגיעה כלל[14], ולאחר ששינוי הרגילות הפכה אצלו להרגל, צריך הוא להתייגע יותר גם בערך ליגיעה שקודם לכן ולהמשיך להילחם ולהתייגע, וזהו העיקר אצל חסידים, שאין אצלם עבודה 'בדרך ממילא'[15].
חשיבות היגיעה
| " | החילוק בין עובר לנולד הוא – שעובר, אף שאוכל ושותה, הרי זה ממה שאמו אוכלת ושותה, ואין זה בירורים משלו, כי אם מה שהכינו עבורו36. ובשעה שנולד, אזי מתחיל ענין העבודה, בירור ויגיעה בכח עצמו, שזוהי מעלה נפלאה ביותר, שלכן הי' כל ענין ירידת הנשמה למטה, כדי שתהי' עבודה בכח עצמו | " |
במשנת החסידות זוכה היגיעה בעבודת השם ליחס מיוחד, כדבר עיקרי ויסודי. כך לדוגמא, כאשר הצדיק רבי שלמה מקרלין ביקש לקבוע את מקומו בבישנקוביץ בשטח עליו הופקד אדמו"ר הזקן, אדמו"ר הזקן התנה זאת בשלושה תנאים, ביניהם, שיקבע בין מקושריו את חובת היגיעה בעבודת השם[16], כשאצל רבותינו נשיאינו ניסחו זו בחילוק בין אופן הקריאה בשאר חוגי החסידים 'צדיק באמונתו יחיה', שמחיה את המקושרים אליו ואינם צריכים להתייגע בכח עצמם, לעומת חסידות חב"ד שקוראים זאת בניקוד 'צדיק באמונתו יחיה', ואילו החסיד לא יכול להסתפק בכך שהרבי מחיה אותו ומבעיר בו את ההתקשרות האלוקית, אלא עליו לעבוד לעורר אותה בעצמו, 'עבודה בכח עצמו' (ועבודה שמגיעה מצד אתערותא דלעילא מכונה בשם 'שקר'[17], וזוהי תכלית ירידת הנשמה למטה, שהאדם יתייגע ויעבוד בכח עצמו דווקא[18].
נקודה זו באה לידי ביטוי אצל כל רבותינו נשיאינו, כך מסופר על אדמו"ר הצמח צדק שלא רצה שיברכו אותו בהצלחה בלימוד התורה, כיון שרצה להתייגע בעצמו כפי שחסידות מדריכה[19], וכן מסופר עליו[20] ועל אדמו"ר הרש"ב שהביעו תרעומת על חסידים שביקשו שיצליחו 'בדרך ממילא'[21]. גם אצל הרבי רואים את החשיבות שמייחס לענין זה, כאשר קבע באמירת י"ב הפסוקים ומאמרי חז"ל, הכוללים נקודות עיקריות בחינוך החסידי - את דברי חז"ל במסכת מגילה 'יגעתי ולא מצאתי - אל תאמין, לא יגעתי ומצאתי - אל תאמין, יגעתי ומצאתי - תאמין', וביאר, שאף אם לעיתים לוקח זמן ולא רואים את השינוי ו'המציאה' מייד, צריך לדעת שזו היא הדרך הבדוקה להגיע להצלחה בעבודת השם[22].
הרבי ביאר במספר הזדמנויות שבמידה ואדם זוכה להצלחה בעניני עבודת השם ובלימוד התורה גם ללא יגיעה, צריך הוא להוסיף מאמץ ולהשתדל שהדבר יבוא ביגיעה דווקא, ושהיגיעה תתבטא אף בגשמיות[23], ולא להסתפק בהצלחה הבאה לו שלא על ידי יגיעה. על האדם להתייגע ולהשתדל, ולא להתפלל שיצליח בלי יגיעה, ורק בצד הטומאה הדברים מגיעים בלא יגיעה[24].
בדומה לכך ביאר אדמו"ר הריי"צ שברכת שהחיינו שמברכים בשמחת תורה על התורה, המילה 'והגיענו' הוא גם מלשון 'יגיעה', שכאשר אדם מרגיש את החשיבות והתענוג שבדבר, הוא מתייגע בו ומתאמץ בו יותר מיכולתו הרגילה[25], ודווקא כאשר אדם מתאמץ ככל יכולתו, כמה שיכול להתייגע - זוכה הוא שישפיעו לו מלמעלה ענינים שלא בערך ליגיעתו, באופן של 'מתנה'[26].
עצות והדרכות
על האדם להתבונן, שהיגיעה נדרשת לא רק בעבודת השם אלא גם בכל עניני הבריאה שבשביל להצליח בהם דרושה יגיעה, וההשקעה כדאית כיון שבאמצעות היגיעה המועטה שמתייגע כעת - יקבל מכך תועלת שתימשך שנים ארוכות קדימה[27].
חשבתי על הכיוון של פרק ט"ו בתניא (אולי גם ל'), אגרת הקודש סי' יב. אבל אני בטוח שזה רק קצה הקרחון, ואפשר יהיה לשרטט את מפת הערך רק אחר עבודת מחקר על הנושא בחסידות כולה, שאין הזמ"ג, ולכן איני יודע לפרט ברמת כותרות, ועל כך שאלתי ובקשתי... -- קרייזי אבאוט משיח • מביאים אותו ביחד - 15:55, י' באב ה'תשפ"א
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ↑ מגילה ו, ב.
- ↑ כך גם בנוגע לזכירת הלימוד הדבר תלוי בסייעתא דשמיא.
- ↑ ואדרבה, בעניני העולם היגיעה רק מקלקלת יותר, כפי ביאור אדמו"ר הצמח צדק על אדם שלובש לבושים ארוכים יותר מכפי צרכו. סהמ"צ מצות תגלחת מצורע פ"ג (דרמ"צ קז, ב). וראה לקו"ת תצא לז, רע"ג. וראה גם אגרות קודש חלק י"ד סוף עמוד שה ואילך). שיחת שבת פרשת בראשית תשי"ז.
- ↑ פרק ה, משנה כג.
- ↑ פירוש המשניות לרמב"ם. בדומה לכך פירש המהרש"א.
- ↑ מנחות ז, א. ברש"י: "משום יגעתי ומצאתי".
- ↑ ב"ח וט"ז אורח חיים סימן מז. ואדמו"ר הריי"צ מבאר שהוא בדוגמת העוסק במסחר גשמי שלא מסתפק ברווח שמגיע לו בדרך ממילא, אלא טורח ומתייגע בזה ואכפת לו להרוויח כמה שיותר, ואף אם יגדיל את הרווחים, לא יסתפק בכך ויתייגע עוד יותר להרוויח סכום גדול יותר (אמר ריב"ל ... כל העוסק בתורה" תרפ"ח לקראת סופו).
- ↑ מלאכי ג, יח.
- ↑ הגמרא במסכת חגיגה (ט, ב) מתרצת על כפל הלשון בפסוק "ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עובד אלוקים לאשר לא עבדו", שאין זה כפל לשון, אלא מושגים שונים, ש'צדיק' כוונתו למי שאין רע בקרבו, וממוצא הדבר מבאר אדמו"ר הזקן שב'עובד אלוקים' הכוונה היא לבינוני.
- ↑ המשך 'מים רבים' תרל"ו פרק צ'. המשך תרס"ו סוף עמוד שה.
- ↑ תניא פרק ט"ו. ואילו התואר המתאים לצדיק הוא 'עבד השם'.
- ↑ המוזכר בחלק הראשון של הפסוק: "ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עובד אלוקים לאשר לא עבדו".
- ↑ המשך הגמרא בחגיגה, וכביאור אדמו"ר הזקן בתניא פרק ט"ו. ובמפרשי התניא שם שאף המספרים מדוייקים, ש'אחד עשר פרסאות' ו'מאה ואחד' מורים שניהם על מספרים היוצאים מההגבלות הרגילות של סדר ההשתלשלות.
- ↑ שיחת י' שבט תשי"ג.
- ↑ שיחת ליל ג' דחול המועד סוכות, בית השואבה תשי"ד.
- ↑ לקוטי דיבורים חלק א' ליקוט ה' חלק שני אות לא. אוצר סיפורי חב"ד חלק ג' עמוד 144.
- ↑ שיחת שבת פרשת בראשית תשי"ז, סעיף י"ט.
- ↑ שיחת ש"פ חוקת-בלק, י"ב תמוז, ה'תשכ"ב.
- ↑ שיחת יו"ד שבט תשי"ג, ושם, שלאחר מכן התחרט כיון שיכל לקבל את הברכה ולהתייגע על ענינים נעלים יותר, אך היגיעה עצמה מוכרחת). וכן התוועדויות תשמ"ב ח"ג עמוד 1556 ועוד.
- ↑ מבואר בפניני התניא פרק ט"ו. וראה שם גם הסיפור שאחד החסידים התאונן שאין לו תענוג בלימוד והצמח צדק התקנא בו ואמר לו שאדרבה יש לו את הזכות להתייגע, ומה יעשה הוא עצמו שיש לו תענוג ואינו יכול להתייגע.
- ↑ ספר השיחות תש"ב עמ' 119.
- ↑ אגרות קודש חלק י"ג אגרת ד'תקיד.
- ↑ שיחת חג הפורים תשי"ב.
- ↑ אגרות קודש חלק י' אגרת ג'רסו.
- ↑ על פי ביאור הרבי בשיחת ליל שמחת תורה (קודם הקפות), ה'תשכ"ז.
- ↑ שבת פרשת שלח מברכים החודש תמוז תשי"א, שבת פרשת מקץ, זאת חנוכה תשמ"ג, ועוד.
- ↑ גרות קודש חלק י"ג אגרת ד'תשל"ז.