משה צבי נריה

		הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה אתם מתבקשים שלא לערוך ערך זה בטרם תוסר הודעה זו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניחי התבנית.
		אם הדף לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך רצוי לתת קודם תזכורת בדף שיחת הכותבים.	שיחה

הרב משה צבי נריה נולד ביום כ"א שבט תרע"ג בעיירה הפולנית לודז’. הוריו כינוהו בחיבה ‘מוישה הרשל’ה’.

אביו ומשפחתו

אביו של הרב נריה - הרב פתחיה מנקין, כבר כיהן במשרת רבנות בעיירה ושקד על לימודו יומם ולילה. למרות שהיה טרוד במשנתו, הקדיש תשומת לב רבה לחינוך ילדיו, השתדל לטפח בהם את החיבה לתורה ולומדיה. בזמנים מיוחדים היה האב מספר בפרוטרוט על המשפחה המיוחסת לדורותיה.

ר' פתחיה ביקש בבחרותו להכיר את עולם החסידות ואורחותיו. באותם ימים שמע על אודות ליובאוויטש בעיר מגוריו פולטבה שם היתה קהילה חב”דית גדולה. בעקבות סקרנות זו נסע לליובאוויטש לחודשי אלול-תשרי. בישיבת “תומכי תמימים” שקד על תלמודו, האזין לשיחות ולמד מאמרי חסידות של האדמו”ר הרש”ב.

רשמים חיוביים מביקורו זה מסר כעבור שנים לילדיו ובהם הרב משה צבי, שביקש אף הוא בימי בחרותו לטעום מטעמה של תורת החסידות.

מפאת עדינותו וענוותנותו ר’ פתחיה לא סח לילדיו בשבח עצמו. את זה השלימה האם שסיפרה כי שאיפת חייה היתה להינשא לתלמיד חכם, וכשהציעו להוריה את ‘פתחיה פאלטרווער’, נודע לאביה כי הבחור הנו תלמיד חכם ושקדן גדול. על משפחתו, משפחת מנקין המעטירה, אמרו "מנקין - דאס איז דיא סמעטענע פון חארקוב און פאלטרווע" = מנקין היא ‘השמנת’ של הערים חרקוב ופולטבה.

מבני משפחת מנקין היו גם תמימים וחסידי חב"ד, כמו הרב אלכסנדר סנדר מנקין, מתלמידי תומכי תמימים בליובאוויטש. מענף אחר נולדה הרבנית מלכה מנקין, רעייתו של הרב אריה לייב ליפסקר ע”ה מלוד, אם משפחת ליפסקר.

לימוד תורה בתנאי מחתרת

באותם שנים החל השלטון הקומוניסטי בדיכוי הרוח היהודית. נגזרה הגזירה שכל האזרחים חייבים לשלוח את ילדיהם ללמוד בבתי ספר הממלכתיים בהם לימדו ברוח הכפירה. האב הרב פתחיה לא שלח את ילדיו לבית הספר, ולימדם תורה בבית. מעשה זה היה כרוך במסירות נפש גדולה, שכן העונש על כך היה חמור.

כבר בשחר נעוריו הפליאה שקדנותו של הרב נריה את משפחתו ומכריו, כפי שמספר אחיו הבכור הרב יוסף חיים: “כשמשה צבי רצה לקרוא בספר שהיה מונח על מדף גבוה, הוא לקח כסא וטיפס למעלה. עודו עומד על הכסא אחז בספר ושקע בתוכנו במשך שעות. קראנו לו לרדת אך הוא לא שמע...”.

לאחר חג הפסח תרפ”ו, והוא בן 31, נטל את מקל הנדודים והגיע לישיבת מינסק בראשות הרב יהושע הורדונר. הלימוד בישיבה התנהל בתנאי מחתרת גמורים. התלמידים הקפידו בצאתם ובבואם על חשאיות גמורה. הם הלכו זוגות זוגות ונזהרו מלהראות בחבורות גדולות. מקום בית הכנסת היה בסמוך לרחוב צדדי שהתאים לנתוני המצב. הבחורים למדו בעזרת הנשים שבקומה השנייה. אחד התלמידים היה יושב ליד החלון ומשקיף על הכניסה להזהיר מפני בואם של זרים. כשהגיע זר, מיד היה משתיק את הלומדים, וראש הישיבה היה יורד בסולם שהוצב במעבר צדדי, בעוד הבחורים ישבו על מקומם ללא מורה, בטענם כי הם נערים הלומדים לבדם.

למרות המעקבים והרדיפות מהם סבלו שומרי המצוות באותם ימים, לא נרתע העלם הצעיר משה צבי מנקין (נריה) והמשיך ללמוד יהדות. ולא זו בלבד, אלא שאף החל ללמוד את תורת החסידות - דבר שהיה ‘פסול’ בתכלית בעיני הקומוניסטים, כיון שבכך שייך עצמו ל’שניאורסונים’.

באותם ימים הצטרף עם כמה מחבריו ללימוד חסידות מפי המשפיע הרב אברהם ברוך פבזנר ע”ה. השיעור התקיים מדי יום בשעות הצהריים ב’ליובאוויטשער שטיבל’ של מינסק. את השיעור יזם וארגן ליפא, בן לדיין בעיר בוברויסק, מתלמידי הישיבה. גם הרב נריה היה ממשתתפי השיעור.

במשך שנה שלמה למדו את ‘שער היחוד והאמונה’, ובחודש אלול את ‘אגרת התשובה’ יחד עם ‘קונטרס התפילה’. מדי פעם השתתפו התלמידים בהתוועדויות שנערכו בבית הרב פבזנר, שם שמעו דברי חסידות וניגנו ניגונים חסידיים דבקותיים.

הנער משה צבי שמח להשתתף בשיעורי החסידות, כיון שעדיין זכר היטב את דבריו של אביו הדגול בשבח תורת החסידות מאז למד בישיבת ‘תומכי תמימים’ בליובאוויטש. “כשספרתי על כך לאבא, שהיה ממשפחת ‘מתנגדים’, סיפר לי, כי בימי בחרותו נסע לליובאוויטש ושהה שם בימים הנוראים, שכן רצה לעמוד על טיבה של חסידות חב”ד. אבא מסר לי כי שיחותיו בחסידות של הרשב"ץ, מורו של הרבי הריי”צ מליובאוויטש, טעמם עוד בפיו כנתינתם בשעתם...”, סיפר כעבור שנים הרב נריה.

בתחילת שנת תרפ"ט עזב את ישיבת מינסק ועבר ללמוד בעיר שקלוב, אצל רב העיר הגאון הרב מרדכי פיינשטיין )אחיו של הרב משה פיינשטיין, בעל ה”אגרות משה”(. למעלה משנה שקד על לימודיו בשקלוב עד שקלגסי השלטון הקומוניסטי פשטו על הישיבה.

היה זה ליל כ"ג בשבט תר"צ. בהיותם שוקדים על תלמודם בבית הכנסת טריבס, התפרצו למקום שני שוטרים, האחד במדים והשני בלבוש אזרחי. השוטר במדים שלף אקדח בתנועה זריזה, וצעק לעברם “אתם אסורים”. בעיצומו של אותו לילה חורפי מושלג הובלו התלמידים אל בנין המשטרה. כיון שחדרי המעצר היו מלאים עד אפס מקום, העבירו את הלילה בחדרי המשרדים. הם המשיכו ללמוד גמרא שהביאו עמם, במסכת כתובות דף ל’, וכשהתעייפו ישנו שינה חטופה על שולחנות המשרד. בבוקר נלקחו לחקירה ונשאלו לפשר מעשיהם; למי הגיעו, מה חיפשו בעיר, האם רב העיר לימד אותם ועוד שאלות רבות. בני הישיבה הכחישו כל קשר לרב המקומי, וטענו שבאו לשקלוב כיון שידעו כי יש בה ספרי קודש רבים שאין להשיגם במקום אחר. מפאת גילם הצעיר - לרב נריה מלאו 16 שנים- לא נשפטו, אולם נצטוו לחזור כל אחד לעיר מגוריו.

הרב נריה נסע משקלוב היישר למוסקבה. באותם ימים הבין כי לא יוכל עוד להמשיך חיים יהודיים בתנאים שכאלו, והוא החל לפעול במרץ כדי לקבל אישורים על מנת לעלות ארצה.

אדמו”ר הריי"צ מסייע לרב נריה

כשהגיע למוסקבה התארח בביתו של אחיו הרב יוסף מנקין; עד מהרה הבין כי מפאת הדוחק והצפיפות, לא יוכל להמשיך לדור שם. למחרת בבוקר הלך להתפלל בבית הכנסת, שם פגש כמה בחורים שמקום לימודם נסגר על ידי השלטונות. שם גם התוודע לזיסל בונין, הלא הוא הרב החסיד אלכסנדר בן נון, לימים מידידיו הקרובים: “הכרתי צעיר חב”די בעל פנים טובות ועיניים חומות, אשר גלה גם הוא ממקום תורה מישיבת ‘תומכי תמימים’ בנעוול, שגם היא שתתה את כוס התרעלה ותלמידיה פוזרו”, מספר לימים הרב נריה.

באותם ימים ביקר בביתו של הרב אבא דוד גולדפיין, שם פגש בבחור צעיר בשם דוד חנזין, לימים חבר בי"ד רבני חב"ד בארה"ק וזקן רבני אנ”ש. לפי עדותו של הרב נריה, הרב חנזין עבר את כל הש”ס כבר בהיותו בן שבע עשרה בלבד. השניים התחבבו זה על זה, וקבעו חברותא בביתו של חנזין שגר עם אמו האלמנה בצ’רקיזובה, פרבר קטן של מוסקבה. השניים למדו יחד בעיון מסכת “בבא קמא” ולגירסא מסכת פסחים.

בזמן שהותו במוסקבה, עשה הרב נריה מאמצים רבים כדי לצאת מברית המועצות. רבים וטובים סייעו לו, ובהם הרב צבי יהודה קוק. כאשר הגיע שלב התשלום על הפספורט, נדרש לשלם שלושים דולר, סכום עתק באותם ימים. הרב נריה פנה לכמה אישים בחו”ל בבקשה שיסייעו לו במימון הפספורט. כעבור זמן מה הגיע מכתב מאדמו”ר הריי”צ ששלח לו את מלא הסכום!

בעת שהמתין במשרד הפנים כדי לקבל את הפספורט, נכנס בשיחה עם הרב יחזקאל אברמסקי, שאף הוא בא לקבל את הפספורט שלו, אך נענה בשלילה ובו במקום נאסר. ידידיו של הרב נריה הזהירו אותו שיברח מיד ממוסקבה, כיון שנראה מדבר עם הרב אברמסקי, ומי יודע...

הרב נריה התעכב עוד כמה שעות במוסקבה כדי להיפרד מקרובי משפחה ומידידו הרב דוד חנזין. בהגיעו לבית משפחת חנזין הופתעו בני הבית לשמוע את בשורת היציאה. מרוב התרגשות אחז הרב חנזין בידיו ורקד עמו בשמחה רבה. כולם הביעו את תקוותם שבעקבותיו יזכו כולם לצאת בקרוב מברית המועצות.

ואכן ביום כ”ג סיון תר"צ קיבל הרב נריה את האישור לצאת את ברית המועצות, וארבע שנים לאחר מכן יצא אף הרב חנזין את בריה”מ.

כשהגיע הרב חנזין לארץ, שוב חזרו השניים לקביעות לימודם המשותף. וכך כתב הרב נריה ביומנו מחורף תרצ”ד )אז למד בישיבת מרכז הרב בראשות הראי”ה קוק(: “הגיע דוד חנזין. אני מכירו עוד ממוסקבה. הוא כבר עבר על כל ש”ס. עכשו יגור בדירתי. סבור אני לקבוע איתו זמני לימוד. הוא שקדן ובחור הגון”.

בתו של הרב נריה, הגב’ צילה בר אלי, מספרת כי אכן השניים גרו באותה דירה במשך תקופה ארוכה ואף למדו שעות רבות ביחד. “באחד היומנים של אבא מוזכר דברים שאמר בסעודת שבע ברכות של ידיד. הדברים היו בשם חברו דוד חנזין”.

ניחוחות חב”דיים בישיבתו של הרב קוק

עם עלייתו ארצה נכנס הרב נריה ללמוד בישיבת מרכז הרב בראשות הרב אברהם יצחק הכהן קוק, ומתורתו התווה ופילס את דרכו הרוחנית. אולם טעמו המתוק של לימוד החסידות עם המשפיע הרב פבזנר וההשתתפות בהתוועדויות לא פג ממנו. במשך השנים ייסד שיעורי חסידות לרוב ולימד את אלפי תלמידיו ניגונים חב”דיים.

הרב נריה לא ראה בכך דרך מנוגדת לשיטת רבו המובהק הרב קוק. אף הוא היה לו קשר חם עם חב”ד, כפי שמספר הרב הראל כהן, מנאמני ביתו של הרב נריה:

קישורים חיצונים

כתבה