אור לישרים

מתוך חב"דפדיה, אנציקלופדיה חב"דית חופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה אתם מתבקשים שלא לערוך ערך זה בטרם תוסר הודעה זו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניחי התבנית.
אם הדף לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך רצוי לתת קודם תזכורת בדף שיחת הכותבים.

הינו ספר שיצא בשנת תר"ס נגד הרעיון הציוני.

הספר "אור לישרים" שנכתב נגד הרעיון הציוני

הספר אור לישרים ובו מאמרים של רבנים שונים בעניין הציונות.

רקע

בשנת תרנ"ט החליטו רבני הציבור החרדי, לכתוב ספר שיביא את דעת היהדות החרדית נגד הציונות. זאת לאחר שפרסום קול קורא כללי נגד הציונות עליו היו אמורים לחתום כל גדולי הרבנים, התבטל.

התאספה קבוצה של גדולי הרבנים החרדים באותה התקופה בשביל הדפסת הספר "אור לישרים" שיתקוף את הרעיון הציוני. נציגים מטעמם הסתובבו בין רבנים בשביל הספר, אדמו"ר הרש"ב שלח בעצמו שלוחים שיכנעו רבנים לחתום בשביל הספר.

לאחר כשנה בשנת תר"ס יצא הספר ע"י שלמה זלמן לנדא ויוסף רבינוביץ, בספר היו מאמרים של רבנים רבים ובהם אדמו"ר הרש"ב "נגד השיטה הציונית". בספר היו הופיעו טיעונים בו השוו את הציונות לרפורמים, שתכליתם לשנות את חוקי הדת ולעקור מעם ישראל את מסורת אבותיו. כמו כן נזכר כי הציונים פועלים לדחוק את הקץ ומכחישים כי הגאולה תבוא בדרך נס, למרות דעתו כי "לא חפץ ה' לתת לנו יד ושם במדינה מיוחדת לנו עד אחרית הימים"[1] לבסוף נשמעו נימוקים, לפיהם הציונות כתנועה קטנה וחסרת כוח לא תוכל להתמודד מול המעצמות הגדולות המתנגדות לשיבת היהודים לארצם, וכן גם שהעם היהודי אינו מסוגל לפעילות לאומית ולהקמת מדינה.

רבי יוסף רוזין שלח מכתב לספר בו הוא כותב:

קבלתי מכתבם אודות כת המעוקשה אשר מכנים עצמם בשם "ציונים" לא לחנם רק משום מ׳׳ש רש״י יומא דף ע״ז ע׳׳ב דציון חוץ לירושלים, והוא שוק העליון המובא בשקלים פ״ח ה״א וזה קצרן של גוים המובא שם כי המינים הידועים היו בשוק העליון בכל מקום, עי׳ ע״ז דף י״ח ע"א וזה ר״ל הירושלמי בפ״ד דתענית סוף ה׳׳ב חזרנו על כל המקרא ולא מצאנו שנקרא ישראל ציון אלא זה כו׳ דר״ל דרק ע׳׳י תורה ועבודה אז יקוים ולציון יאמרו עמי אתה, ועי׳ סנהדרין דף צ״ט ע״ב דרק ע׳׳י תורה יעו״ש ומ״ש הרמב״ם בפרה״מ בפ״א דסנהדרין שתרבה תשוקתם להי״ת ולתורתו ע״ש וזה נראה לעין שאין בהכת הזאת לא מיני׳ ולא מקצתה. — ושלא תהא שתיקתי כו׳ ח״ו כעין שכתב הרא״ש ז״ל במכתבו לרא׳׳מ במנחת קנאות מכתב צ״ט יעו״ש כתבתי וחתמתי

מכתב של אדמו"ר הרש"ב בספר היה החריף ביותר במהלכו כתב והביא את שיטתו נגד הקמת מדינה משום האיסור של "שלושת השבועות" וכן כתב:"ואם חס וחלילה יעלה בידם להחזיק בארץ כמו שמדמים בנפשם, יטמאו וישקצו אותם בשיקוציהם ומעלליהם הרעים, ויאריכו בזה את אורך הגלות."

הערות שוליים

  1. ראו: אור לישרים, ורשה תר"ס, עמ' 22.


רבנים וראשי ארגונים חרדים החליטו בשנת תרנ"ט להגיב באופן פומבי לפעילות הציונית על ידי פרסומו של "קול קורא" נגד הציונות. אנשי "הלשכה השחורה" נפגשו בקובנה יחד נציגים חרדים נוספים, ביניהם שליחו של האדמו"ר הרב שלום דובער שניאורסון מחב"ד במטרה לפעול להגשת חתימותיהם של רבנים ליטאים וחסידים. בסופו של דבר נמנע פרסום הקריאה על ידי ההיסטוריון בן ציון דינור, שסיפר על הכוונה לפעילים ציונים בקובנה.

שנה לאחר מכן, הצליחו הפעילים החרדים להוציא לאור את הספר "אור לישרים", ובו מאמרים של מספר רבנים "נגד השיטה הציונית". בטיעונים המופיעים בו הושוותה הציונות לרפורמים, שתכליתם לשנות את חוקי הדת ולעקור מעם ישראל את מסורת אבותיו. כמו כן נזכר כי הציונים פועלים לדחוק את הקץ ומכחישים כי הגאולה תבוא בדרך נס, למרות דעתו כי "לא חפץ ה' לתת לנו יד ושם במדינה מיוחדת לנו עד אחרית הימים"[1] לבסוף נשמעו נימוקים פרקטיים, לפיהם הציונות כתנועה קטנה וחסרת כוח לא תוכל להתמודד מול המעצמות הגדולות המתנגדות לשיבת היהודים לארצם, וכן גם שהעם היהודי אינו מסוגל לפעילות לאומית ולהקמת מדינה.

הרב דוד פרידמן מקרלין, מחשובי הרבנים בדורו שהביע תמיכה בפעילותם של "חובבי ציון", תקף בחריפות את הציונים באיגרתו במילים: "דעתי בענין זה ידוע, אשר אחשוב שיטה זו כשיטת הש"צ שר"י (ראשי תיבות: שבתאי צבי שם רשעים ירקב) ורמיסת ברגל כל קודש.""[2]

קובץ:Image-RebbeRashab.jpg
האדמו"ר הרש"ב, מהמתנגדים החריפים הן להסתדרות הציונית והן ל"אגודת ישראל"

את המכתב החריף ביותר המופיע בספר כתב האדמו"ר הרש"ב מחב"ד, שהיה בין הדוחפים לפרסום הקונטרס. הוא תקף את הציונות בטיעונים מעשיים, לפיהם מדובר בחלום שווא של היהודים הציוניים. כמו כן ראה האדמו"ר מחב"ד חטא בהשתתפות עם הציונים, ואמר כי גם אם יצליחו תוכניותיהם יגרם מכך בסופו של דבר אסון ליהודים. הן בגלל תגובת אומות העולם, והן בגלל הציונות החילונית: "ואם חס וחלילה יעלה בידם להחזיק בארץ כמו שמדמים בנפשם, יטמאו וישקצו אותם בשיקוציהם ומעלליהם הרעים, ויאריכו בזה את אורך הגלות." לדעת הרש"ב, הציונות מסוכנת יותר ממהשכלה וההתבוללות, משום שהמחזיקים בה רואים את עצמם כיהודים כשרים, ורוצים לשנות את המסורת היהודית, אף על פי ש"כל דתם היא לאומיות".

אך התנגדותו העיקרית של הרש"ב לציונות הייתה בגלל רצונם של חבריה לפעול לקירוב הגאולה בדרכים מעשיות. במכתבו הוזכרו לראשונה שלוש השבועות כנימוק נגד הפעילות הציונית. וכך כתב:

"גם השלמים עם ה' ותורתו [...] בהָגלות הזה עלינו לצפות לגאולתנו וישועתינו של הקב"ה שלא ע"י בשר ודם [...] וכל שכן בכוחות ובתחבולות גשמיים, דהיינו לצאת מהגלות בכח הזרוע אין אנו רשאים".[3]



דעת

  1. ראו: אור לישרים, ורשה תר"ס, עמ' 22.
  2. אור לישרים, עמ' 57.
  3. אור לישרים, עמ' 57–61. יש להזכיר שהרש"ב התנגד בתוקף מטעמים אלה ל"אגודת ישראל" ולכל ארגון יהודי.