מגיד מישרים היה תפקיד קהילתי בעיירות היהודיות, בו החזיק אדם בעל כשרון דיבור וידע נרחב בתורה ובמאמרי חז"ל, שתפקידו היה לעורר את לב היהודים ללימוד התורה ולעבודת ה'.

תפקידו של המגיד

חלק מההוי בעיירה היהודית של מזרח-אירופה, היתה דמותו של המגיד מישרים, שהיה נושא מפעם לפעם דרשות בפני הציבור, ומעורר את לב ההמון.

בחלק מהעיירות התמנה לתפקיד זה אדם מיוחד, ובחלקם נושא המשרה היה מגיד שנדד מעיירה לעיירה, וכשהיה מגיע למקום, היו מפרסמים כרוז בכל העיר הקורא ליהודים להתאסף בבית הכנסת בשעה המיועדת ולשמוע את דרשתו של המגיד.

הדרשות לא היו על בסיס שבועי קבוע, אלא התקיימו באופן מזדמן, בעיקר בימי חודש אלול וחגי תשרי, שהינם זמנים מיוחדים להתעוררות תשובה.

המגידים הנודדים היו מתפרנסים מנדבות הקהל ששמע את דרשותיהם, וככל שהיטיבו לעורר את הלבבות, כך קיבלו פדיון גדול יותר עבור דרשתם.

ביקורת

בעלי דרשנים אלו היו משתמשים לרוב באיומים קשים ובתיאורים איומים על עונשי הגיהנום, וכך היו מנסים להחזיר בתשובה את המון העם מחטאיהם.

דרכו של הבעל שם טוב לא היתה נוחה מדרך זה משני טעמים: הראשונה היא מפני שהדרך העיקרית לקרב יהודים היא על ידי הדגשת גודל התענוג והשמחה בעבודת השם, כדרך שמדברים לבן מלך בשפת בני מלכים. השניה היא מפני שמוכיחים אלו עוררו קטרוגים רבים בהזכירם את עוונות בני ישראל.

בעל התולדות יעקב יוסף, מתייחס בשם הבעל שם טוב לדרך זו פעמים רבות בספריו, ומסביר את גודל הנזק שבדרך זו.

כך למשל מובא בכתר שם טוב[1]. ואומר כי יש ג' בחינות: זהב וכסף ונחושת. נחושת הם נחשים השרפים אשר נאמר עליהם וישלח ה' בעם את הנחשים השרפים, מוכיחים המעוררים ח"ו דין על בני העולם, נמצא הם נחושת לשון נחש וכמו שאמרו חז"ל ויעש משה נחש נחשת לשון נופל על הלשון. ויש בחינת כסף של רחמים, שהוא כולו רחמים מלהתעורר במוסר שהוא קצת דין, וכמ"ש מוסר ה' בני אל תמאס ואל תקוץ בתוכחתו. אבל בחינה ממוצעת היא זהב, שהוא לומר דברים נחמדים וכמ"ש הנחמדים מזהב וגו' גם שהוא דין, כי מצפון זהב יאתה, והיינו לעורר לבבות ישראל שישובו בתשובה אל אבינו שבשמים בדברי כבושים הנכנס בלב כאו"א לפי בחינתו, ואז יש תועלת גדול שגורם להמשיך שפע.

ביקורת אחרת על דרך זאת אומר הבעל שם טוב במקום אחר כמובא בכתר שם טוב[2], כי לפעמים המוכיח "נהנה" ממהתעסקות עם הרע בכדי שיוכל להוכיח עד שהוא עצמו גם כן מתחבר לרע: שמעתי ממורי <הבעש"ט זלה"ה> ביאור מוסר למוכיח שיזהר בעצמו, על פי משל שנכנס חסיד אחד לכרך שיש בה בתי זונות, וביקש לחקור מהות אנשי הכרך אמר אלך אל בית המוזג ששם רבים מצויין ויש להבחין מעניני הסיפורים ודיבורים, כי הלשון הוא קולמוס הלב. וכך היה, שזה סיפר מה עשה עם הזונה פלונית, וכן חבירו כו', עד שחרה לו עד מאד. וכאשר הרגישו בו שהוא חסיד מפורסם נתנו לו כל אחד מתנה הגונה שיכפרו פניו במנחה. למחר עשה תחבולות שיתאספו שמה שיקבל מהם מתנות, עד שאח"כ עשה כמעשיהם. והנמשל מובן. לכך ישמור את עצמו המוכיח מן הכיעור והדומה לו [ודפח"ח].

סוגים שונים

באופן כללי התחלקו הדרשנים לשלושה סוגים, שייצגו את שלושת השיטות המרכזיות בהגות היהודית:

שיטת המוסר - דרשנים שהתמקדו בעיקר בהדגשת הצד השלילי, ועסקו בעונשים הצפויים לאדם העובר על הרצון האלוקי.

שיטת החסידות - דרשנים שעסקו בעיקר בהדגשת הצד החיובי, והתמקדו במעלה של כל יהודי, ובמעלה הנפלאה בקיום מצוות ולימוד התורה, והתועלת שהם מביאים לחייו האישיים של האדם.

יהדות אשכנז - דרשנים שעסקו בפלוקלור יהודי ובדרשות חז"ל בצורה הגותית, מבלי לקשר את דבריהם עם דרישות למעשה בפועל.

כאשר קמה תנועת החסידות, רבים מאנשיה נטלו לעצמם את כתר הדרשנות, ושמישו כמגידי מישרים בעיירות יהודיות, וחלקם שימשו כמגידים נודדים, ועוררו את היהודים לעבודת ה' על פי שיטת החסידות. אחת הסיבות העיקריות שבחרו בתפקיד זה הוא משום שהדבר איפשר להם לנסוע לעיתים קרובות לשהות בחצר רבותיהם (בשונה מתפקיד של רב קהילה, המחייב את הרב להישאר להנהיג את עדתו במשך כל ימות השנה).

מגידים נודעים

  1. חלק שני רסב ב
  2. חלק שני ע' ש