מבשרי אחזה אלוקה

מבשרי אחזה אלוה הוא יסוד מרכזי בתורת הקבלה ובתורת החסידות המוזכר פעמים אין ספור.

הפסוק

וְאַחַר עוֹרִי נִקְּפוּ זֹאת וּמִבְּשָׂרִי אֶחֱזֶה אֱלוׁהַ

— איוב פרק יט, כו

משמעות

המשמעות הפשוטה של הפסוק היא כי מהחכמה העמוקה הטמונה בבריאת האדם ובכל פרט מפרטיו, האדם יכול לראות ולהבין את מציאות הקב"ה בבהירות גדולה כל כך הנקראת ראיה, באופן שאין כל ספק וספק ספיקא.

בתורת הקבלה של האר"י הקדוש למדו מפסוק זה יסוד מרכזי בפנימיות התורה. כי מכיון שהאדם נקרא בשם זה על שם היותו דומה לעליון לעולמות העליונים ומלשון הפסוק "אדמה לעליון", דהיינו שהיות ובריאת כל העולמות היה בשביל ישראל שיעבדו את הקב"ה כמאמר חז"ל ישראל עלו במחשבה תחילה, על כן ברא הקב"ה את האדם הגשמי באופן שכל פרט ופרט מאיבריו נמשל לענינים רוחנים שעל האדם להפך מרכבה אליהם, כגון האיברים שבראש עינים אזנים חוטם פה, שעל פי המבואר בעץ חיים הם מרמזים לעניינים נעלים בעולם העקודים, ועולם הנקודים, ולאחר מכן בכל פרצוף ופרצוף שבסדר ההשתלשלות. כמו כן כל החושים שבאדם כגון ראיה שמיעה ריח וטעם נמשלים לענינים עמוקים באלקות.

גם כל קומת האדם נמשלת לעניניים רוחנים, הראש ושלשת המוחין שבו הם חב"ד, הידים והגוף שביניהם הם חג"ת, והרגלים הם נה"י.

גם בעובי מציאות איברי האדם שהוא עור בשר גידים ועצמות יש בכל דבר ודבר רמזים עמוקים מאוד.

יסוד זה הוא אשר מושתת עליו כל תורת הקבלה ואחריה כל תורת החסידות, ומשמשת בתמידות כמקור בהירות בהבנת העניינים העמוקים בחסידות, כי כל דבר גשמי הוא כעין משל ומרכבה להשגת ענין רוחני, למרות שהרוחניות הוא ענין שכלי ולמעלה מהשכל ואינו כלל מענין הגשמיות.