המלווה על המשכון

המלוה על המשכון היא סוגיא תלמודית המוזכרת בפעמים רבות בתלמוד בבלי. ישנן ספיקות רבות ודיעות רבות בנושא זה, האם יש למלוה קנין במשכון או לא, ובמקרה שכן האם הוא נחשב כשומר שכר או כשומר חינם או כשואל, שאלה הכרוכה בעיקר האם ההלוואה היא מצוה או לא.

אדמו"ר הצמח צדק דן בשו"ת שלו (חושן משפט סימן נ"ג) בדין המלוה על המשכון וקבע זמן שישלם לו לזמן פלוני דוקא והלוה העביר הזמן ולא פרע, ואח"כ נאבד המשכון או נגנב, האם המלוה נחשב עדיין לשומר על ההלוואה לאחר שפג תוקפה.

בתחילה דן הצמח צדק בשאלה שורשית: מה הוא בעצם שורש חיוב המלוה לשלם על המשכון כאשר הוא מאבדו. האם שורש החיוב הוא התחייבותו לשמור עליו, התחייבות שכמובן פג תוקפה בתום זמן ההלוואה, שהרי לא עלה על דעתו שיצטרך לשמור עליה בזמן זה. או שמא שורש החיוב של המלוה כשומר שכר הוא ההנאה שיש לו משמירת המשכון בכך שהיא מהוה עירבון בטוח לקבלת ההלוואה, כמו שמצינו בגמרא לענין אומן. הצמח צדק דוחה את הצד השני, וקובע שדוקא לגבי אומן, שהעיסקא משתלמת לו בעצם מהותה, שהרי הוא מקבל תשלום על עבודתו, וממילא מציאות שיש לו גם עירבון על תשלום זה, נחשבת הנאה. אך המלוה, שכל ההלוואה אינה רווח כלל בשבילו, אין בהשבתה רווח וממילא גם אין בכך שהוא בטוח בקבלת החוב על ידי המשכון רווח כל שהוא.

אם נסיק כפי הצד הראשון, המסתבר יותר נמצא שלמרות שהוא נחשב כשומר שכר, אין זה אלא באותו זמן שהוא התחייב עליו. מכיון שההנאה היא ב"שכר מצוה" כלומר בכך שהוא מקיים מצוה בהלואה וממילא גם בכל הכרוך בה, כולל שמירת המשכון (שהרי לולי המשכון לא שייך להלוות פן יכחיש), אם כן אין זה אלא באותו זמן שהוא קיבל על עצמו לעשות את המצוה, אבל אי אפשר להכריח אדם לקיים מצוה בזמן שלא קיבל על עצמו.

גם הטעם השני שמוזכר בגמרא "פרוטה דרב יוסף" כלומר שהוא נפטר ממצוות צדקה באותו זמן שהוא מתעסק עם המשכון, אינו נחשב שכר, אלא באותו זמן שההלוואה מונחת ביד הלווה מרצון, ואם כן הפרוטה דרב יוסף היא רווח, אבל באותו זמן שהוא זקוק למעות ואינו מקבלם רק מצד ההכרח שהלוה אינו מחזירם לו, נמצא שהמשכון אינו נחשב הנאה כלל מכיון שהפסד המעות שהוא זקוק להם הוא הפסד גדול יותר לאין ערוך. חידוש זה הוא כנגד דעתו של הבית יוסף בשם הרשב"א אך אדה"ז מסיק כי "תורה היא" כו'.

מסקנת הדברים היא כי המלוה פטור אם איבד את המשכון, ואינו מפסיד בשל כך מדמי ההלוואה.