לשון נקיה

לשון נקייה הוא דיבור תוך שימוש במינוח חליפי למושג שהדובר לא רוצה להזכירו. מקור המושג "לשון נקייה" הוא בתלמוד הבבלי. במסכת פסחים (דף ג, עמוד א) מובאת ברייתא: "תניא דבי רבי ישמעאל: לעולם יספר אדם בלשון נקיה".

בתלמוד

השימוש ב"לשון נקייה" הוא חיוב הלכתי, בחז"ל מובאות אזהרות רבות שלא ינבל אדם את פיו ומופיעים על כך גם עונשים חמורים, כגון: "אפילו חותמין עליו גזר דין של שבעים שנה לטובה הופכין עליו לרעה." וכן "מעמיקין לו גיהנום." ו"בעוון זה נערי שונאי ישראל מתים." (הביטוי "שונאי ישראל" עצמו הוא דוגמה ללשון נקייה הבאה בלשון סגי נהור, כמובא בהמשך).

מכאן גזרו חז"ל: "שלא יוציא אדם דבר מגונה מפיו ולעולם יספר אדם בלשון נקייה." פסיקה זו נקבעה במקומות רבים בספרי ההלכה והמוסר.

בתלמוד מובאים ציטוטים רבים מהמקרא והנביאים, בהם האריך הפסוק במילותיו כדי לכתוב ב"לשון נקייה". כה גדולה ההקפדה ביהדות לדבר ב"לשון נקייה", שאפילו הביטוי "אור ליום", המסמל בעצם את הערב שלפניו, נובע מהרצון שלא להשתמש במילה לילה, המעוררת קונוטציות שליליות, אלא דווקא במילים אור ויום המעוררות תחושה חיובית (מסכת פסחים ג ע"א).

במיוחד מקפידים להשתמש בלשון נקייה בעניינים הקשורים בצניעות. עד כדי כך הקפידו חז"ל על לשון נקייה בתחום זה של 'בינו לבינה', עד שמצינו בח"ל את השימוש במילה "ביתי" במקום "אשתי"), במקום 'זונה' אמרו "נפקנית" ו"יוצאת לחוץ" במקום חטא של זנות - "עבירה" סתם, בלי פירוט (.

ואכן הרמב"ם בספרו מורה נבוכים (חלק ג', פרק ח') מציין כי לשון הקודש נקראת כך, מאחר שהיא מובנית על בסיס של לשון נקיה כי "המה דברים שהשתיקה יפה להם, ואם הביא ההכרח להזכרתם, יש למצוא עצה לכך, על ידי כינויים מלשונות אחרים". כדוגמה מרכזית לכך, הוא מביא את האיברים שיש להם רק כינויים בלשון הקודש. כפי שניתן למצוא בתלמוד: "אותו מקום" , "גבורתו" ועוד.

בלשונו של הרבי

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לחב"דפדיה והשלימו אותו. יתכן שיש על כך פירוט בדף השיחה.

קישורים חיצוניים

• הרב משה-מרדכי לאופר, לעולם יספר אדם בלשון נקיה, עיתון המבשר, הובא באתר שטורעם, יום שישי, כ"ט סיון תשע"ג