אש תמיד

אש תמיד היא מצוה להדליק אש על המזבח תמיד - בכל יום. וביחד אם זה ישנו גם איסור שלא לכבות את האש.

מקור המצוה

אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה

— ויקרא ו, ו

מדיני המצוה

יש להשים על המזבח עצים בבוקר ובין הערביים.

אמרו חז"ל אף על פי שהאש יורד מן השמים, מצוה להביא מן ההדיוט. וזהו המצוה לתת את האש על המזבח מלבד האש שצריכים עבור הקרבנות, היו נותנים אש למזבח במצוה זו, שנאמר "ונתנו בני אהרן הכהן אש וגו'" (ויקרא א, ז). ובבוקר (משנה, תמיד ב) היו עורכים עצים ועושים בראש המזבח מערכה גדולה של עצים, שנאמר (שם וה) "ובער עליה הכהן עצים בבקר בבקר". ומלבד העצים הערוכים על המערכה מצוה על הכהן להעלות למזבח בשני גזירין של עץ, שנאמר ובער עליה הכהן עצים, ומעוט עצים שנים. וכן מוסיפין גם כן שני גזירין עם תמיד של בין הערבים ומעלין אותם שני כהנים, שנאמר וערכו, ושל שחר כהן אחד.

במזבח היו שלוש מערכות של אש - הראשונה גדולה שעליה מקריבין קרבן התמיד עם שאר הקרבנות, שניה בצדה קטנה ממנה שממנה לוקחין אש במחתה להקטיר קטרת בכל יום, ומערכה שלישית לא היו מקריבין עליה כלום, זה היה רק שם בכדי לקיים מצו זו של "אש תמיד".

אמרו חז"ל השלושה מערכות שקבלו במסורה, מרומז גם בפסוקים, כי כתוב שלשה פסוקים בענין של הבערת האש על המזבח, ודרשו "על מוקדה" - זו מערכה גדולה, "ואש המזבח תוקד בו" - זה מערכה שניה של קטורת, "והאש על המזבח תוקד בו" זה מערכה שלישית של קיום האש.

ואסור לכבות האש שעל המזבח, אמרו חכמינו זכרונם לברכה שאפילו הוריד אש מעל המזבח וכבהו לוקה.

מטעמי המצוה

למרות שהקב"ה בטובו הגדול עושה לבני אדם נסים גדולים, אבל לא תמיד הקב"ה מגלה אותם, ויסתיר את הנס וזה יראה כאילו שזה בדרכי הטבע ממש או בקרוב לטבע. וכמו כן הקב"ה ציוונו להבעיר אש במזבח למרות שיורד אש מן השמים, כדי להסתיר הנס. ובדרך כלל האש היורדת מן השמים לא היתה נראית ברידתה כי הקב"ה רוצה בזה להסתיר את הנס.

ביום השמיני של מילואים, וכמו כן כמה פעמים אחרים ראו במוחש את האש האלקי יורד מן השמים, כמו אצל גדעון ומנוח (ואליהו בהר הכרמל).

בחסידות

בירושלמי נאמר ש"תמיד" פירושו אפילו בשבת ו"תמיד" אפילו בטומאה.

המקדש והמשכן יש לא רק בגשמיות, כי אם גם ברוחניות בעבודה בנפש האדם.

ומבואר בחסידות שהמזבח במובנו הרוחני, הוא לב האדם. וכמו שבמקדש הגשמי יש שני מזבחות - מזבח הפנימי ומזבח החיצון. כמו כן בלב, מזבח הפנימי - הוא פנימיות הלב. ומזבח החיצון - חיצוניות הלב.

הציווי שצריך להיות אש תמיד תוקד על המזבח, היא על מזבח החיצון - חיצוניות הלב (זאת אומרת שלא מספיק שליהודי בוער אש לקדוש ברוך הוא בפנימיותו, כי אם) צריך להיות אש תמיד - אש אהבה גלויה בוערת להקב"ה בחיצוניות הלב.

ובזה יש שני חידושים: גם בשבת, וגם בטומאה.

בשבת במובנו הרוחני הוא, השגה אלקית, יהודי שיש לו השגה גדולה באלקות וכתוצאה מכך יש לו תענוג נפלא - "וקראת לשבת עונג". והחידוש הוא שלמרות שהיהודי הוא חדור בעניינים יותר נעלים מרגש הלב, הוא כל כולו חדור בהשגה אלוקית. אסור לטעות שאין הוא צריך את ההתרגשות את האש אהבה בוערת להקב"ה, אלא צריך שגם אצלו יהיה אהבה אש להקדוש ברוך הוא.

והדבר השני הוא שתמיד אפילו בטומאה. אפילו יהודי שהוא טמא ויכול הוא רחוק.מערכות.שלא יחשוב שהוא במצב אבוד, כי אם צריך לראות ש"לא תכבה" שיתמיד ללבות את האש שבליבו להקדוש ברוך הוא שלא תכבה (ושיתגלה גם בחיצוניות הלב), ועל ידי זה יהיה "לא" - זאת אומרת כל הענינים הבלתי רצויים - "תכבה" יכבו ויעלמו.