קרלביץ'

העיירה קרלביץ ממוקמת בצפון אוקראינה ליד העיירה קונוטופ. בעיירה הייתה תחנת רכבת בה עצרה הרכבת בקו קייב-מוסקבה, ועל כן נחשבה מעין 'מרכז' זוטא עבור כפרי ויישובי הסביבה.

קרלביץ הייתה עיירה יהודית שספוגה הייתה בניחוחות חב"דיים. עיירה לא גדולה שהתגוררו בה יהודים תמימי דרך, כולם שומרי מצוות - חלקם תלמידי חכמים ובני-תורה וחלקם "תהילים איד". הצד השווה שבכולם - קרבתם לחסידות חב"ד. נוסח התפילה בבתי הכנסת היה על פי נוסח האר"י, והמנהגים היו מנהגי חב"ד. לא פלא שרבים הגדירו את קרלביץ בכינוי "עיירה חסידית".

כעשרת אלפים תושבים התגוררו בעיירה, ומתוכם כמאתיים משפחות יהודיות. בין היהודים והגויים שררו יחסים תקינים בדרך-כלל. בכלל, האווירה בקרלביץ הייתה רגועה.

חיי הקהילה

ארבעה בתי כנסת היו בעיירה, כל אחד וכינויו: "בית הכנסת הישן", "בית הכנסת החדש", "בית הכנסת של השוק" ו"השטיבל".

ה"שטיבל" היה מבנה מפואר ומהודר, והיה מלא מפה לפה במבוגרים ובילדים תושבי העיירה. רב העיר והחסידים הנכבדים התפללו בדרך כלל בשטיבל.

בכל ימות השבוע היו בתי הכנסת ריקים יחסית. תפילת שחרית הייתה נערכת במהירות ומיד בסיומה אצו האנשים לעמלם היומי לפרנסת בני ביתם. רק עם רדת יום התקבצו אי-אלו מניינים דלילים לתפילת ערבית ומעט נשארו גם לשיעורי תורה. אך בשבתות, באין עבודה ועיסוקים, היו בתי הכנסת מלאים מפה לפה, שוקקים חיים.

חלק בלתי נפרד מהווי החיים בקהילה, היה סביב השמחות המשפחתיות. שמחה אצל אחת המשפחות, הייתה לשמחתם של כל הציבור. הסכם לא רשמי היה קיים שנים רבות בקרב נשות הקהילה, כאשר בכל שמחה משפחתית היו כולן נחלצות לעזרה בבישול ובאפייה. הנשים היו שולחות חלק ניכר מהכיבוד הדרוש.

את החופות העמידו ברחבה הגדולה הסמוכה לבית הכנסת, והשמחות נמשכו שעות ארוכות אל תוך הלילה מתוך שירה וריקודים.

מבנה עתיק ומיושן היה ה'תלמוד תורה' של העיירה. היו בו כמה חדרים עם מספר כיתות בהן למדו כל ילדיה היהודים של העיירה.

פרנסת תושבי העיר

תושביה אנשים עמלי כפים, לא עשירים במיוחד אך גם לא עניים מרודים. בעיירה היו בתי אבן ישנים צמודי קרקע וחצר קטנה סביבם. רבים גידלו בחצר בעלי-חיים, ואף גידלו אי-אלו ערוגות ירקות, שהיוו מקור מחיה נוסף.

התשתית לקתה בחסר. כמעט ולא היו בה כבישים סלולי-אבן. הדרכים היו שבילי עפר בלבד, ובימי החורף, כשירדו גשמים עזים, הפכו הדרכים לשטחי בוץ ענקיים בעוד הילדים נהנו לשחק בערימות השלג והבוץ שנערמו בחוצות העיירה.

בקצה העיירה זרם נחל, וסמוך לו טחנת הקמח שסיפקה את תוצרתה לתושבי העיירה ולתושבי הכפרים הסמוכים. בימי הקיץ החמים היו הילדים יוצאים לרחוץ במי הנחל.

לפרנסתם היו מקצת אנשי העיירה עובדים בשוק העירוני. רבים מהגברים מצאו את פרנסתם דווקא מחוץ לעיירה. בתחילת השבוע הייתה העיירה מתרוקנת מרוב הגברים. התגרים והרוכלים נסעו עם מרכולתם לירידים שבערים הגדולות, בעוד האומנים ובעלי המלאכה יצאו לחפש את פרנסתם בערי וכפרי הסביבה.

רבני העיירה

הדמות המרכזית שסביבה סבבו חיי הקהילה היהודית בקרלביץ, הייתה דמותו של הרב דובער קרסיק, שכיהן בה כרב קרוב לחמישים שנה, משנת תרי"ג ועד שנת תר"ס.

במשך כל השנים כיהנו בקרלביץ רבנים חב"דיים. לאחר פטירתו של הרב קרסיק, מילא את מקומו חתנו הרב שמריהו מדליה, אף הוא מחשובי חסידי חב"ד, ולימים רב בויטבסק ובמוסקבה. אחריו עלה על כס הרבנות הרב ועלוול וולפסון חסיד גדול וידוע בכשרונותיו. בשנת תר"צ עלה הרב וולפסון לארץ ישראל והתיישב בפתח-תקוה. אחריו כיהן ברבנות באורח בלתי רשמי הגאון הרב מנחם מענדל דוברבסקי.

ארבע משפחות שהפכו לשבט

בקרלביץ התגוררו ארבע משפחות חב"דיות ענפות שקשרו ביניהן קשרי משפחה רבים: קרסיק, שפירא, דוברבסקי ורובינסון. במשך השנים הפכו ארבע המשפחות לשבט גדול ומסועף.

הותיקה מבין ארבע המשפחות הייתה משפחת קרסיק. כתשעים שנה התגוררה משפחת קרסיק בקרלביץ. הראשון מבני המשפחה שהגיע להתגורר בעיירה היה הרב דוב-בער קרסיק, שבא אליה בשנת תרי"ג, וכאמור, כיהן בה כרב, ומני אז התגוררו צאצאיו ויוצאי חלציו בקרלביץ במשך כתשעים שנה, עד שנת תש"ב, עם חיסול יהודי העיר על-ידי הנאצים ימ"ש.

בזמן המהפיכה הקומוניסטית

לאחר שהקומוניסטים עלו לשלטון, הם סגרו את החדר וגם אסרו על קיום שיעורים ולימודי יהדות. גם בתי הכנסת שבעיר נסגרו על ידים. לאחר תקופה קצרה, נפתח מנין תפילה חשאי בביתו של בן ציון רובינסון, ואף הוקם שם מקווה טהרה [בשנת תרפ"ד סייע אדמו"ר הריי"צ בבניית מקווה זו, ובחורף תרפ"ז שיגרו תושבי קראלביץ לאדמו"ר הריי"צ בקשת עזרה וסיוע לתקן את המקווה].

בעקבות המהפכה, הגיעו דברים לידי כך, שבעיירות הקטנות, כמו קרלביץ, כמעט שלא ניתן היה להמשיך לחיות, שכן תמו כל אמצעי המחיה. מאחר שבערים הגדולות כמו מוסקווה, קייב ולנינגרד עדיין היו אפשרויות לחיות ולהתקיים, החלה נהירה המונית של תושבי העיירות הקטנות לערים אלה.

כנופיית רוצחים בעיירה

בעקבות מלחמת אזרחים שהתחוללה ברוסיה, הסתובבו כנופיות פורעים ורוצחים בעיקר בעיירות הקטנות, ואלו נלחמו אלה באלה. כדרכם של שונאי ישראל מדורי דורות, הקרבנות הראשונים היו היהודים. בבוקר חורפי אחד, נשמעה זעקת אימה בעיר - "הם באים". כולם נמלטו לבתיהם, הגיפו דלתותיהם ותריסיהם והמתינו בחשש מפני הבאות.

כמה מהם פנו ובאו לביתו של הרה"ח ר' מענדל קרסיק. על שאירע בבית, סיפר ר' אייזיק קרסיק:

"נשמעו דפיקות איומות על דלתות ותריסי ביתנו, צעקות רמות ומחרישות אוזניים: 'פתחו מיד את הדלת!'

"בבית היו הסבא הישיש חיים בן-ציון, אשתו סבתא מנוחה, אמי מרים, אני ואחיותיי. אבי מענדל, לא היה בבית באותה שעה.

"פחד ואימה נוראים נפלו על כולנו. האחת והיחידה שגילתה תושייה, קור-רוח ועזות נפש הייתה סבתא מנוחה. היא לקחה גרזן בידה, נעמדה ליד מפתן הדלת וצעקה: 'אני מניפה גרזן בידי, מי שיעז להיכנס לביתנו, אכרות את ראשו!'

"ואז אירע הלא יאומן - אותם שודדים גיבורים, חזקים ועזי נפש, נבהלו מדבריה של סבתא, ברחו ונמלטו".

מלחמת העולם השניה

תקופת מה לפני מלחמת העולם השנייה, עזבו חלק מחסידי חב"ד את קרלביץ, ובזכות כך חייהם ניצלו.

בחודש מנחם אב בשנת תש"א, נכנסו הנאצים ימ"ש לקרבליץ ופתחו מיד במסע השמדה כנגד כל היהודים שלא הצליחו לברוח.

הנאצים כינסו את יהודי העיירה (בשנת תש"ב) בחצר מרכז הרפואי של העיירה, שם נורו כולם למוות.