צוואת הרבי
צוואת הרבי היא צוואה שנכתבה בהוראת הרבי בשנת תשמ"ח על ידי הרב חיים מרדכי אייזיק חדקוב, הרב ישראל יצחק פיקרסקי והרב ניסן מינדל בתור סגולה לאריכות ימים. בחסידות חב"ד מתנהל פולמוס סביב מינויים הכתובים בצוואה, בשל כך שלא נמצא עותק חתום של הצוואה.
באותה שנה, נכתבה ונחתמה על ידי הרבי צוואה נוספת, בה הוא מוריש את רכושו לאגודת חסידי חב"ד.
היסטוריה
ביום שני, י"ד בסיון תשמ"ח, שעה קלה לאחר תפילת מנחה, נקראו אל ביתו של הרבי מזכירו האישי, הרב חיים מרדכי אייזיק חודקוב וחבר המזכירות הרב ניסן מינדל. השניים שמעו מפי הרבי כי עלה ברצונו הקדוש, "להתעסק בסידור העניינים של לאחר מאה ועשרים שנה" - צוואה.
הרב חדקוב והרב מינדל שהו בחדר הרבי פחות מחצי שעה ולאחר מכן יצאו.
הרב מינדל הגיש את הצוואה לרב חדקוב על מנת למוסרם אל הרבי, נוסח הצוואה במתכונת זו מעולם לא פורסם.
הנוסח המלא של הצוואה הועבר לאישורו של הרבי באמצעות הרב חדקוב. במשך תקופת זמן ניכרת, הדברים לא זכו לתגובת הרבי במשך תקופה ארוכה של שלושה חודשים. רק בתחילת חודש אלול הוציא הרבי באמצעותי את דפי הרשימה המקורית שהוכנסו אליו זמן רב קודם לכן. הרשימה הייתה מלאה בהערותיו של הרבי.
ביום שלישי, י"ז באלול, מיד לאחר תפילת מנחה, ביקש הרבי ממזכירו הרב גרונר, שהרב חדקוב, הרב מינדל והרב ישראל יצחק פיקרסקי, ראש ישיבת תומכי תמימים המרכזית 770 יכנסו אליו. בפני השלושה, הוסיף הרבי הוראות ופרטים נוספים על הדברים שהשמיע בפני שניים מהם. הרב מינדל העלה את הדברים על הכתב והגיש אותה לרבי בפעם השנייה להגהה.
שורת ההערות והתיקונים שללה את רוח הדברים והפרטים שבהם. מנוסח גוף התשובה ניכר היה כי דעתו הקדושה של הרבי לא הייתה נוחה מהעובדה שמרוח הרשימה עולה כי הרבי מפקיד את הנהלת כל המוסדות המרכזיים בידי שני אנשים. בנוסף ניכרה אי שביעות רצון מפרטים נוספים.
נוסח התשובה שהועבר מהרבי ישירות לידי הרב חדקוב, אינו ניתן כיום להשגה. לאחת הדעות בראש הדף של הצוואה שעליו הופיעו הערות הרבי הופיע משפט מפתח שבו נכתב (תוכן): האומנם חושדני שאשאיר את הכול על שני אנשים.
בעקבות הערות הרבי, ערכו השלושה את דברי הרבי מחדש והגישו אותם לרבי. גם רשימת צוואה זו קיבלה כמה הערות ותיקונים על ידי הרבי. בפעם השלישית, הוגשה מתכונת בת ארבעה דפים הנושאת את הכותרת "רשימת דברים מכ"ק אדמו"ר שליט"א", אשר שני דפים מתוכם, נושאים את הכותרת "מוסף להנ"ל".
תוכן הצוואה
בצוואה העביר הרבי את הסמכות לניהול המוסדות והפעילות של חב"ד להרב חדקוב והרב ניסן מינדל. בנוסף הוריש הרבי את עזבונו הפרטי לאחיינתו דליה רויטמן. ב"מוסף לצוואה" הוסיף הרבי שאין לעשות שינויים בארגונים, למי שעבד יותר משלוש שנים שזה: במרכז לענייני חינוך הרב חיים מרדכי אייזיק חדקוב, הרב ניסן מינדל והרב שלום מנדל סימפסון. במחנה ישראל הרב חיים מרדכי אייזיק חדקוב, הרב ניסן מינדל והרב חיים יהודה קרינסקי, ובאגודת חסידי חב"ד העולמית הרב חיים מרדכי אייזיק חדקוב, הרב שניאור זלמן גוראריה והרב דוד רסקין.
הרבי גם הורה שכספי המעמד יחולקו בין המרכז לענייני חינוך, מחנה ישראל ולשכת חשאין. במקרה של ספק יש לפנות לשלושת הרבנים החתומים על הצוואה. מאוחר יותר הרב חודקוב, הרב פיקרסקי והרב מינדל, העלו מחדש את הצוואה במסמך חדש תחת הכותרות "שטר הצוואה" עם שינויים קטנים.
מעבר לכך, בשטר הצוואה לא מופיעים מוטיבים שמאפיינים את הרשימה הקודמת שכללה גם את המתכונת המקורית, אשר עליה רק נוסף תוכן חדש בשם "מוסף להנ"ל". השינויים בין הרשימה והשטר הוא אזכור עזבונו הפרטי של הרבי, כלי הבית והרהיטים, המיועדים לבת אחיו של הרבי, מרת דליה ראטמאן. סעיף זה נשמט לחלוטין משטר הצוואה הנוכחי, כמו גם דברים נוספים.
לאחר ג' בתמוז תשנ"ד, הרב שלום ישראל חדקוב[דרוש מקור], העיד בפני מליאת הנהלת אגודת חסידי חב"ד העולמית. כי לפי הידוע לו שטר הצוואה שבפנינו, נוסח לאחר כל התיקונים והערות שציין הרבי על הגרסאות הקודמות.
הפולמוס
בבוקר יום ראשון ג' בתמוז תשנ"ד, הופץ ב-770 וחוצותיו מנשר מיוחד שנשא את הלוגו הרשמי של אגודת חסידי חב"ד'. המנשר הפונה אל אנ"ש והתמימים נפתח במילים: "כבוד קדושת אבינו אדוננו מורנו ורבנו ציוונו בכתב לסדר העניינים בשעה מרה זו". מלבד הצוואה האמורה לא היה עוד כל ציווי בכתב שאליו יכולות היו לרמז מילים מצמררות אלו.
הרב חיים יהודה קרינסקי, מזכיר הרבי, סיפר באסיפה טלפונית של אגודת חסידי חב"ד (שנערכה בימים שלאחר ג' בתמוז תשנ"ד): "ביום מן הימים, אינני זוכר את התאריך המדויק, נכנסתי לחדרו של הרבי בהוראתו לצורך עניין מסוים. הרבי הושיט לי חבילת דפים מקומטת ובלתי סדורה, ואמר לי: 'איך וויל ניט ס'זאל זאך וואלגערן דא, האלט עס ביי דיר' (= איני רוצה שזה יהיה מפוזר כאן, אכסן זאת אצלך). בתוך הדפים הללו, היו גם הדפים המדוברים אינני יודע אם היו חתומים אם לאו", הבהיר הרב קרינסקי וציין כי אינו יודע היכן נמצא מסמך זה כיום.
בימים שלאחר ג' תמוז, היו כמה אסיפות טלפוניות של חברי אגודת חסידי חב"ד. באותן אסיפות הוחלט ברורות כי בצוואתו הקדושה של הרבי מוטל הניהול של ליובאוויטש ומוסדותיה על אגודת חסידי חב"ד אולם הצוואה עצמה לא הוראתה לאיש.
הרב זלמן גוראריה שביקש לראות את הצוואה, נתקל בסירוב. בסופו של דבר, המציא לידיו אחד מחברי אגו"ח עותק של הצוואה, ואז התגלה לנגד לו כי הרבי מינה אותו כאחד מההנהלה הראשית של אגודת חסידי חב"ד העולמית.
באותה אסיפה טלפונית נוספת שהתקיימה בין חברי הנהלת אגודת חסידי חב"ד בערבו של יום חמישי, בשבוע שלאחר ג' תמוז, הוחלט כי למחרת, ביום שישי, בשעה אחת בצהריים, יתקיים שידור מיוחד באמצעות חדר השידורים שבמהלכו עתיד היה הרב ניסן מינדל למסור את כל פרשת הדברים של הצוואה ולהקריא את הצוואה, כיחיד מבין השלושה שהיה שותף לדברים ונותר בחיים. סיכום זה היה מוצא של פשרה בוויכוח שהתגלע אודות הצוואה, למרות הסיכום המפורש שהיה מוסכם על כולם, טורפד השידור המתוכנן.
כשהרב זלמן גוראריה נוכח לראות כי משתררת מגמה של התעלמות מהצוואה, נקט יוזמה אישית ופרסם את הצוואה במתכונתה המלאה בעמודו הראשון של ה'אלגעמיינער זשורנאל'. בעקבות זאת, החל להינקט קו חדש של הכחשת הצוואה וקביעה לפיה לא הייתה אלא טיוטה ולא משנה אחרונה. תנועה זו הייתה מפנה דרמטי לעומת המוסכמה שהייתה על דעת כולם עד אז כי, בין אם הייתה חתומה ובין אם לאו, היה בצוואה זו גילוי רצונו הקדוש של הרבי.
הרב גוראריה יצר קשר עם מזכירו של הרבי, הרב ניסן מינדל, שהיה שותף סוד בכתיבת הצוואה והוא אמר בזו הלשון: "אם אתה שואל לדעתי, הנני בטוח במאת האחוזים שזו צוואת הרבי, ואין לי בכך כל ספק, למרות שלא ברור לי אם היא חתומה אם לאו". הרב מינדל אמר דברים ברורים אלו גם בפני הרבנים שדנו בנושא, והרב גוראריה החל לפעול בנושא למען קיום הצוואה כלשונה.
רבני חב"ד ברחבי תבל מינו ועד של ארבעה רבנים לדרוש ולחקור בנושא, שהם הרב יצחק הכהן הענדל, הרב יהודה קלמן מארלאו, הרב דוד שוחט והרב יצחק מאיר הרץ. לאחר חקירה ודרישה, שכללה גביית עדויות ובחינה מדוקדקת של העובדות, פירסמו הרבנים גילוי דעת, לפיו הצוואה היא רצונו של הרבי. בין היתר התבססה ההחלטה על עדות של ראש ישיבת תומכי תמימים המרכזית הרב שניאור זלמן לבקובסקי ששמע מהרב פיקרסקי ששימש כעד חתום בצוואה כי הרבי אכן חתם על הצוואה (אלא שלידינו לא הגיע העותק הזה), וקבעו כי הצוואה היא רצונו של הרבי. בפועל, אנשי "אגו"ח" ו"המל"ח" טענו שמכיוון שהיא לא חתומה אין לה כל תוקף ולכן הם לא יממשו את צוואת הרבי. לטענה זו הצטרפו רוב ועד רבני ליובאוויטש.
כאשר אלו שהחזיקו את אגודת חסידי חב"ד והמרכז לעניני חינוך נקראו לבוא לדין תורה על מנת לברר את טענותיהם לאי קיום רצונו של הרבי, הם סירבו, ומאז הם בגדר ד"לא צייתא לדינא"[1].
בהתאם לכך הורו רבני השכונה חברי הבד"ץ קראון הייטס, לרב שלום מענדל סימפסון ולרב ניסן מינדל, כי זוהי זכותם לממש את הצוואה כחברי המוסדות המרכזיים של מרכז לעניני חינוך, להדפיס את ספרי קה"ת ולקיים את כינוס השלוחים העולמי.
בחודש מנחם אב תש"ע, על פי החלטת ועד רבני ליובאוויטש, הועבר הרב קרינסקי ממשרתו כיו"ר המל"ח ומעתה ישמש רק כחבר ועד הפועל[2]. בפועל הוא התעלם גם מפסקי הדין האלו ורשום כיו"ר על פי הניירות הרשמיים משנת תש"נ.
הצוואה הפרטית
הרבי כתב לאחר הסתלקות הרבנית חיה מושקא בחודש שבט תשמ"ח גם צוואה נוספת הנוגעת לרכושו הפרטי, לפיה מוריש הרבי את רכושו הפרטי לאגודת חסידי חב"ד והאפוטרופוס הממונה על ניהול הרכוש הוא מזכירו של הרבי הרב חיים יהודה קרינסקי. צוואה זו נחתמה על ידי הרבי[3].
ראו גם
לקריאה נוספת
- בנימין ליפקין, חשבונו של עולם, בהוצאת "מכון הספר" תש"ס.
קישורים חיצוניים
- בנימין ליפקין ויוסי אליטוב עם הסיפור המלא של צוואת הרבי
- מה שנכתב בשתי צוואות הרבי, בתכנית הוידאו השבועית של ר' שלום דובער שפירא
(אנגלית)
הערות שוליים
- ↑ בתקופת חילוקי דעות בין רבני שכונת קראון הייטס בשנת תש"ע, ביטל הרב אזדבה את הפסק מכמה טעמים (אודות הביטול), אך לאור פסיקת בית הדין שדן בענין הרבנים שלא יהיה תוקף לכל החלטה שתהיה בלא הסכמת שני הרבנים, נטען שלביטול הפסק אין כל תוקף (פסק הדין).
- ↑ פסק דין בענין מרכז לעניני חינוך.
- ↑ בנימין ליפקין, "חשבונו של עולם", פרק רביעי, עמ' 50 - 53.