ניסוך המים

ניסוך המים היא מצווה שנעשתה בבית המקדש בחג הסוכות מידי יום מימי החג. המצווה התקיימה בניסוך מים בשעת הקרבת קרבן התמיד של שחר בנוסף לניסוך היין שהתקיים לאורך כל השנה בשעת הקרבת הקורבנות.

מקור מצווה זו הוא "הלכה למשה מסיני". עם זאת, מצאו חז"ל רמז לניסוך המים בפרשת פנחס בשינויי אותיות קלים בין הפסוקים הכמעט זהים לקרבנות הימים השונים של סוכות, אשר יוצרים יחדיו את הצירוף "מים".

טעם המצווה

הניסוך נעשה בחג הסוכות שבו מתפללים ונידונים על המים - גשמי החורף של אותה השנה. ניסוך המים, בדומה למנחת העומר או להבאת הביכורים, הוא מעין קרבן ראשית לקראת עונת הגשמים, כמאמר התוספתא: "אמר רבי עקיבא: אמרה תורה: הבא עומר שעורים בפסח, שהוא פרק שעורין, כדי שתתברך עליך תבואה... הבא ניסוך המים בחג כדי שיתברכו עליך גשמים." (תוספתא סוכה, סוף פרק ג.)

סדר הניסוך

בכל יום מימי חג הסוכות, עם שחר, היו יוצאים הכהנים והעם לשאוב מים ממעיין השילוח בצלוחית של זהב המכילה שלושה לוגים (כליטר). השאיבה נעשתה בפומביות וחגיגיות רבה, ולוותה בכלי נגינה. לאחר השאיבה, היו מגיעים לשער המים בבית המקדש שם תקעו והריעו ותקעו בחצוצרות ובשופרות. הכהן שזכה בעבודת הניסוך, היה עולה בכבש אל מזבח העולה, ופונה לפינה המערבית-דרומית, שם היו נעשים הנסכים. הכהן היה שופך את המים מצלוחית הזהב לתוך ספל כסף המנוקב בתחתיתו, תוך כדי שפיכת יין לספל זהה, המנוקב בתחתיתו אף הוא. מהספלים היו נוזלים המים והיין דרך המזבח לשיתין (חלל עמוק מתחת למזבח).

התנגדות הצדוקים

במסכת סוכה מתוארים ניסיונות של הצדוקים לבטל את מצוות ניסוך המים זאת כיוון שאינה נזכרת במפורש בתורה שבכתב אלא אך ורק בתורה שבעל פה. מתואר אף מקרה בו כהן צדוקי (המלך ינאי) ניסך את המים על רגליו במקום לתוך הספל, על מנת לבזות את המצווה. על פי המתואר, תגובת הפרושים הייתה קשה ביותר - "רגמוהו כל העם באתרוגיהן". בשל מעשה זה, קבעו חז"ל כי מצוות ניסוך המים תעשה בפומביות ובחגיגיות רבה - כדי לשלול את דעתם של הצדוקים.

בתורת החסידות

בתורת החסידות מוסבר שהעניין הפנימי של עבודת מיסוך המים היא עבודת ה' למעלה מטעם ודעת.

בניסוך המים לא היה הגבלה והתחלקות, וכמאמר רז"ל לגבי ניסוך המים "אין שיעור למים".

"הענין הוא, דהנה ענין המים בספירות הוא ספירת החכמה, מקור החסדים. ובעבודה הוא ענין ביטול במציאות, שזהו הביטול דשמונה עשרה שהוא כעבדא קמי מריה, שאין זה ענין של תשוקה ועליה, כי אם ביטול במציאות. דהנה, ענין ההעלאה הוא בהיותו רחוק מהאין האלקי, ומרגיש את האין שמהווה מחיה ומקיים אותו בכל רגע ורגע, אבל אינו נמצא בהאין עצמו, ואז הוא בתנועה של העלאה, באהבה עזה כרשפי אש. אבל בשמונה עשרה שהוא נמצא בהאין עצמו, אזי הוא בביטול במציאות, ולא שייך אז ענין ההעלאה.

ועל דרך משל - המשתחוה לפני המלך, שאז הוא בביטול במציאות לגמרי, ואילו ענין ההעלאה והתשוקה שייך דוקא כאשר הוא בריחוק מהמלך, שאז הוא משתוקק אליו, אבל כאשר בא ועומד לפני המלך אזי הוא מתבטל בכל עצמותו לגמרי".

וזהו ההפרש בין יין למים, דיין הוא בינה, שמבין ומשיג את האין, אבל הוא בריחוק ממנו, ומזה נעשה האהבה כרשפי אש, מה שאין כן מים הוא חכמה, בחינת ראיה, שרואה ונמצא בהאין עצמו, שאז הוא מתבטל ממציאותו לגמרי.

הפרש נוסף קיים בין בינה לחכמה, שבבינה יש התחלקות, והיינו שהאהבה אינה בכולם בשוה, דכיון שהאהבה באה מצד ההתבוננות, הרי ככל שמבין ומשיג יותר אזי נרגשת אצלו יותר התשוקה כו', ונמצא שהאהבה מתחלקת לפי אופן ההשגה וההרגש, מה שאין כן במים, שהוא כמשל העומד לפני המלך בביטול במציאות, הרי בזה לא שייך התחלקות. וטעם הדבר הוא לפי שענין ההתחלקות הוא רק בענין שבא מצד הרגש האדם, וכיון שענין ביטול במציאות אינו מצד ההרגש שלו, כי אם מצד ראיית פני המלך, הרי מצד המלך כולם בשוה"

.

ראו גם

• שמחת בית השואבה

קישורים חיצוניים

• מהו ניסוך המים? ומדוע חגגו זאת בשמחה גדולה כל-כך?