שיחה:עמוד ראשי

פרק ב אך כל זה לעניין כפרה ומחילת העוון, שנמחל לו לגמרי מה שעבר על מצוַת המלך כשעשה תשובה שלימה, ואין מזכירין לו דבר וחצי דבר ביום הדין לעונשו על זה חס ושלום בעולם הבא, ונפטר לגמרי מן הדין בעולם הבא. אמנם שיהיה לרצון לפני ה' ומרוצה וחביב לפניו יתברך כקודם החטא להיות נחת רוח לקונו מעבודתו, היה צריך להביא קרבן עולה אפילו על מצוַת עשה קלה שאין בה כרת ומיתת בית דין, כמו שדרשו רז"ל בתורת כהנים על פסוק "ונרצה לו", וכדאיתא בגמרא פרק קמא דזבחים דעולה מכפרת על מצוַת עשה. והיא דורון לאחר שעשה תשובה ונמחל לו העונש, וכאדם שסרח במלך ופייסו על ידי פרקליטין ומחל לו, אף על פי כן שולח דורון ומנחה לפניו שיתרצה לו לראות פני המלך (ולשון "מכפרת", וכן מה שכתוב בתורה "ונרצה לו לכפר עליו", אין זו כפרת נפשו, אלא לכפר לפני ה' להיות נחת רוח לקונו, כדאיתא שם בגמרא, וכמו שכתוב: "תמים יהיה לרצון").

ועכשיו שאין לנו קרבן להפיק רצון מה', התענית הוא במקום קרבן, כמו שכתוב בגמרא, שיהא מיעוט חלבי ודמי שנתמעט כאילו הקרבתי לפניך וכו'. ולכן מצינו בכמה תנאים ואמוראים שעל דבר קל היו מתענים תעניות הרבה מאד, כמו רבי אלעזר בן עזריה שהיה מתיר שתהא פרה יוצאה ברצועה שבין קרניה בשבת, וחכמים אוסרים, ופעם אחת יצאה כן פרתו של שכנתו ולא מיחה בה, והושחרו שיניו מפני הצומות על שלא קיים דברי חביריו. וכן רבי יהושע שאמר: "בושני מדבריכם בית שמאי", והושחרו שיניו מפני הצומות. ורב הונא פעם אחת נתהפכה לו רצועה של תפילין, והתענה ארבעים צומות, וכהנה רבות.

ועל יסוד זה לימד האריז"ל לתלמידיו על פי חכמת האמת מִסְפַּר הצומות לכמה עוונות וחטאים, אף שאין בהן כרת ולא מיתה בידי שמים, כמו על הכעס קנ"א תעניות וכו'. ואפילו על איסור דרבנן, כמו סתם יינם יתענה ע"ג תעניות וכו'. וכן על ביטול מצוַת עשה דרבנן, כמו תפילה יתענה ס"א תעניות וכו'. ודרך כלל, סוד התענית היא סגולה נפלאה להתגלות רצון העליון ברוך הוא, כמו הקרבן שנאמר בו "ריח ניחוח לה'". וכמו שכתוב בישעיה: "הלזה תקרא צום ויום רצון לה'", מכלל שהצום הנרצה הוא יום רצון. פרק ג

והנה חכמי המוסר האחרונים נחלקו במי שחטא חטא אחד פעמים רבות, דיש אומרים שצריך להתענות מספר הצומות לאותו חטא פעמים רבות כפי המספר אשר חטא. כגון המוציא זרע לבטלה, שמספר הצומות המפורש בתיקוני תשובה מהאריז"ל הן פ"ד תעניות. ואם חטא בזה עשר או עשרים פעמים על דרך משל, צריך להתענות עשר או עשרים פעמים פ"ד, וכן לעולם, דומיא דקרבן חטאת, שחייב להביא על כל פעם ופעם. ויש מדמין ענין זה לקרבן עולה הבאה על מצוַת עשה, דאפילו עבר על כמה מצוות עשה מתכפר בעולה אחת, כדאיתא בגמרא פרק קמא דזבחים. והכרעה המקובלת בזה, להתענות ג' פעמים כפי מספר הצומות דחטא זה, דהיינו רנ"ב צומות על הוצאות שכבת זרע לבטלה, וכן בשאר חטאים ועוונות. והטעם הוא על פי מה שכתוב בזוהר הקדוש סוף פרשת נח: כיוון דחב בר נש קמי קודשא בריך הוא זמנא חדא, עביד רשימו כו'. זמנא תליתאה, אתפשט ההוא כתמא מסטרא דא לסטרא דא כו'. לכך צריך מספר הצומות גם כן ג' פעמים וכו'.

אכן כל זה באדם חזק ובריא, שאין ריבוי הצומות מזיק לו כלל לבריאות גופו, וכמו בדורות הראשונים. אבל מי שריבוי הצומות מזיק לו, שאפשר שיוכל לבוא לידי חולי או מיחוש חס ושלום, כמו בדורותינו אלה, אסור לו להרבות בתעניות אפילו על כריתות ומיתות בית דין, ומכל שכן על מצוות עשה ומצוות לא תעשה שאין בהן כרת, אלא כפי אשר ישער בנפשו שבוודאי לא יזיק לו כלל. כי אפילו בדורות הראשונים בימי תנאים ואמוראים, לא היו מתענין בכהאי גוונא אלא הבריאים דמצו לצעורי נפשייהו, ודלא מצי לצעורי נפשיה ומתענה נקרא חוטא בגמרא פרק קמא דתענית, ואפילו מתענה על עבירות שבידו, כדפרש רש"י שם, וכדאיתא בגמרא פרק קמא דזבחים, שאין לך אדם מישראל שאינו מחוייב עשה וכו'. ומכל שכן מי שהוא בעל תורה, שחוטא ונענש בכפליים, כי מחמת חלישות התענית לא יוכל לעסוק בה כראוי. אלא מאי תקנתיה? כדכתיב: "וחטאך בצדקה פרוק", וכמו שכתבו הפוסקים ליתן בעד כל יום תענית של תשובה ערך ח"י גדולים פוליש וכו', והעשיר יוסיף לפי עושרו וכו', כמו שכתב המגן אברהם הלכות תענית.

ומכל מקום, כל בעל נפש החפץ קרבת ה' לתקן נפשו להשיבה אל ה' בתשובה מעולה מן המובחר, יחמיר על עצמו להשלים על כל פנים פעם אחת כל ימי חייו מספר הצומות לכל עוון ועוון מעוונות החמורים שחייבין עליהם מיתה על כל פנים, ואפילו בידי שמים בלבד, כגון להוצאות זרע לבטלה פ"ד צומות פעם אחת בימי חייו. ויכול לדחותן לימים הקצרים בחורף, ויתענה כעשר תעניות על דרך משל בחורף אחד או פחות, ויגמור מספר הפ"ד צומות בתשע שנים או יותר כפי כוחו (וגם יכול לאכול מעט כשלוש שעות לפני נץ החמה, ואף על פי כן נחשב לתענית, אם התנה כן). ולתשלום רנ"ב צומות כנ"ל, יתענה עוד ארבע פעמים פ"ד עד אחר חצות היום בלבד, דמיחשב גם כן תענית בירושלמי, ושני חצאי יום נחשבים לו ליום אחד לעניין זה. וכן לשאר עוונות כיוצא בהן, אשר כל לב יודע מרת נפשו וחפץ בהצדקה.

אכן מספר הצומות העודפים על רנ"ב וכהאי גוונא, שהיה צריך להתענות, לחוש לדעת המחמירים להתענות מספר הצומות שעל כל חטא וחטא כפי מספר הפעמים שחטא כנ"ל, יפדה כולן בצדקה, ערך ח"י גדולים פוליש בעד כל יום. וכן שאר כל תעניות שצריך להתענות על עבירות שאין בהן מיתה, ואפילו על ביטול מצוות עשה דאורייתא ודרבנן ותלמוד תורה כנגד כולם, כפי המספר המפורש בתיקוני התשובה מהאר"י ז"ל (ורובם נזכרים במשנת חסידים במסכת התשובה), הכל כאשר לכל יפדה בצדקה כנ"ל, אי לא מצי לצעורי נפשיה כנ"ל. ואף שיעלה לסך מסויים, אין לחוש משום "אל יבזבז יותר מחומש". דלא מקרי בזבוז בכהאי גוונא, מאחר שעושה לפדות נפשו מתעניות וסיגופים. ולא גרעא מרפואת הגוף ושאר צרכיו.

ולפי שמספר הצומות המוזכרים בתיקוני תשובה הנ"ל רבו במאד מאד, לכן נהגו עכשיו כל החרדים לדבר ה' להרבות מאד מאד בצדקה, מחמת חלישות הדור, דלא מצו לצעורי נפשם כולי האי (וכמו שנתבאר במקום אחר על פסוק "חסדי ה' כי לא תמנו").

ואולם כל הנ"ל הוא לגמר הכפרה ומירוק הנפש לה' אחר התשובה, כמו שנתבאר לעיל מהגמרא פרק קמא דזבחים, דעולה דורון היא לאחר שריצה הפרקליט וכו'. אמנם התחלת מצות התשובה ועיקרה לשוב עד ה' באמת ובלב שלם, ההכרח לבאר היטב בהרחבת הביאור, בהקדים מה שכתוב בזוהר הקדוש בביאור מלת "תשובה" על דרך הסוד: "תשוב ה"א", ה"א תתאה – תשובה תתאה, ה"א עילאה – תשובה עילאה. וגם מה שכתוב בזוהר הקדוש בקצת מקומות שאין תשובה מועלת לפוגם בריתו ומוציא זרע לבטלה, והוא דבר תמוה מאד, שאין לך דבר עומד בפני התשובה, ואפילו עבודה זרה וגילוי עריות וכו'. ופירש בראשית חכמה, שכוונת הזהר שאין מועלת תשובה תתאה, כי אם תשובה עילאה וכו'.

הנה להבין זאת מעט מזעיר, צריך להקדים מה שמבואר מהכתוב ומדברי רז"ל עניין הכרת ומיתה בידי שמים, כשעבר עבירה שחייבים עליה כרת, היה מת ממש קודם חמישים שנה, ובמיתה בידי שמים – מת ממש קודם שישים שנה, כחנניה בן עזור הנביא בירמיה (ולפעמים גם במיתה בידי שמים נפרעין לאלתר, כמו שמצינו בער ואונן). והרי נמצאו בכל דור כמה וכמה חייבי כריתות ומיתות והאריכו ימיהם (ושניהם) [ושנותיהם] בנעימים.

אך העניין יובן על פי מה שכתוב "כי חלק ה' עמו" וכו', חלק משם הוי"ה ברוך הוא, כדכתיב: "ויפח באפיו נשמת חיים", ומאן דנפח – מתוכו נפח וכו'. ואף שאין לו דמות הגוף וכו' חס ושלום, אך דיברה תורה כלשון בני אדם. כי כמו שיש הפרש והבדל גדול באדם התחתון על דרך משל בין ההבל שיוצא מפיו בדיבורו להבל היוצא על ידי נפיחה, שביוצא בדיבורו – מלובש בו כוח וחיות מעט מזעיר, והוא בחינת חיצוניות מנפש החיה שבקרבו; אבל ביוצא בכוח הנופח, דמתוכו נפח, מלובש בו כוח וחיות פנימית מבחינת הנפש החיה וכו'. ככה ממש על דרך משל המבדיל הבדלות לאין קץ, יש הפרש עצום מאד למעלה בין כל צבא השמים, ואפילו המלאכים, שנבראו מאין ליש וחיים וקיימים מבחינת חיצוניות החיות והשפע שמשפיע אין סוף ברוך הוא להחיות העולמות. ובחינה זו נקראת בשם "רוח פיו" על דרך משל, כמו שכתוב: "וברוח פיו כל צבאם". והיא בחינת חיוּת המלובשת באותיות שבעשרה מאמרות (שהן בחינת כלים והמשכות וכו', כמו שנתבאר בלקוטי אמרים חלק ב' פרק י"א). ובין נשמת האדם, שנמשכה תחלה מבחינת פנימיות החיוּת והשפע שמשפיע אין סוף ברוך הוא, כמו שכתוב: "ויפח" וכו'. ואחר כך ירדה בסתר המדרגה גם כן על ידי בחינת האותיות שבמאמר "נעשה אדם" וכו', כדי להתלבש בגוף עולם הזה התחתון. ולכן נקראו המלאכים בשם אלקים בכתוב, וכמו שכתוב: "כי ה' אלקיכם [הוא] אלקי האלקים" כו', "הודו לאלקי האלקים" כו', "ויבאו בני האלקים להתייצב" כו', לפי שיניקת חיותם היא מבחינת חיצוניות, שהיא בחינת האותיות לבד, ושם אלקים הוא בחינת חיצוניות לגבי שם הוי"ה ברוך הוא. אבל נשמת האדם, שהיא מבחינת פנימיות החיוּת, היא חלק שם הוי"ה ברוך הוא, כי שם הוי"ה מורה על פנימיות החיוּת, שהיא למעלה מעלה מבחינת האותיות.

וביאור העניין, כנודע ממאמר אליהו: "אנת הוא דאפיקת עשר תיקונין וקרינן להון עשר ספירן לאנהגא בהון עלמין סתימין" וכו', "אנת חכים ולא בחכמה ידיעא אנת מבין ולא בבינה ידיעא" וכו'. וכל העשר ספירות נכללות ונרמזות בשם הוי"ה ברוך הוא. כי היו"ד שהיא בחינת נקודה לבד, מרמזת לחכמתו יתברך, שהיא בבחינת העלם והסתר קודם שבאה לבחינת התפשטות וגילוי ההשגה וההבנה (והקוץ שעל היו"ד רומז לבחינת רצון העליון ברוך הוא שלמעלה מעלה ממדרגת בחינת חכמה עילאה כנודע). ואחר שבאה לבחינת התפשטות וגילוי ההשגה וההבנה לעלמין סתימין, נכללת ונרמזת באות ה"א, שיש לה בחינת התפשטות לרוחב המורה ומרמז על הרחבת הביאור וההבנה, וגם לאורך, המורה על בחינת ההמשכה וההשפעה מלמעלה למטה לעלמין סתימין. ואחר כך, כשנמשכת המשכה והשפעה זו יותר למטה לעלמין דאתגליין, וכמו האדם שרוצה לגלות חכמתו לאחרים על ידי דיבורו על דרך משל, נכללת ונרמזת המשכה זו באותיות ו"ה. כי הוי"ו מורה על ההמשכה מלמעלה למטה. וגם המשכה זו היא על ידי מידת חסדו וטובו ושאר מידותיו הקדושות, הנכללות בדרך כלל במספר שש שבפסוק "לך ה' הגדולה" וכו' עד "לך ה' הממלכה" וכו' ולא עד בכלל. כי מידת מלכותו יתברך נקראת בשם "דבר ה'", כמו שכתוב: "באשר דבר מלך שלטון". ונכללת ונרמזת באות ה"א אחרונה של שם הוי"ה. כי פנימיות ומקור הדיבור הוא ההבל העולה מן הלב, ומתחלק לחמש מוצאות הפה, אחה"ע מהגרון וכו'. וגם הברת הה"א היא בחינת הבל לבד, כמו שכתוב: אתא קלילא דלית בה מששא. ואף שאין לו דמות הגוף חס ושלום, אך דיברה תורה כלשון בני אדם, בשגם שגם דבר ה', כ"ב אותיות המתחלקות לחמש חלקי המוצאות, ובהן נברא כל היצור (וכמו שנתבאר בלקוטי אמרים חלק ב פרק י"א ביאור עניין אותיות אלו).

וככה ממש על דרך משל המבדיל הבדלות לאין קץ, בנשמת האדם שהיא בחינת נפש האלקית דמתוכיה נפח, יש בה בחינת שכל הנעלם המרומז באות יו"ד, שבכוחו לצאת אל הגילוי להבין ולהשכיל באמיתתו יתברך ובגדולתו וכו', כל חד וחד לפום שיעורא דיליה לפי רוחב שכלו ובינתו. וכפי אשר מעמיק שכלו ומרחיב דעתו ובינתו להתבונן בגדולתו יתברך, אזי מרומזת בינתו באות ה"א, שיש לה רוחב, וגם אורך המורה ההמשכה מלמעלה למטה, להוליד מבינתו והתבוננותו בגדולת ה' אהבה ויראה ותולדותיהן במוחו ותעלומות ליבו, ואחר כך בבחינת התגלות ליבו. ומזה נמשכה עבודה האמיתית בעסק התורה והמצוות בקול ודיבור או מעשה, הן אותיות וא"ו ה"א וכו'. וגם ההתבוננות להבין ולהשכיל באמיתתו וגדולתו יתברך נמשכה גם כן מהתורה, דאורייתא מחכמה נפקא, היא בחינת יו"ד של שם הוי"ה וכו'.