יגדל א-להים חי (פיוט)

יגדל אלוקים חי הוא פיוט מסורתי המיוסד על י"ג עיקרי האמונה שניסח הרמב"ם בפירושו לפרק 'כל ישראל יש להם חלק' במסכת סנהדרין. בפיוט 13 פסקאות, אחת לכל אחד מהעיקרים.

פיוט המקובל בקהילות רבות בתפוצות ישראל כחלק אינטגרלי מנוסח התפילה.

ביטויים רבים מפיוט זה שגורים בתורת החסידות, אך אדמו"ר הזקן השמיט אותו מהסידור שלו, והוא לא מקובל בפי חסידי חב"ד.

נוסח הפיוט

יִגְדַּל אֱ-לֹהִים חַי וְיִשְׁתַּבַּח

נִמְצָא וְאֵין עֵת אֶל מְצִיאוּתוֹ

אֶחָד וְאֵין יָחִיד כְּיִחוּדוֹ

נֶעְלָם וְגַם אֵין סוֹף לְאַחְדּוּתוֹ

אֵין לוֹ דְמוּת הַגּוּף וְאֵינוֹ גּוּף

לֹא נַעֲרֹךְ אֵלָיו קְדֻשָּׁתוֹ

קַדְמוֹן לְכָל דָּבָר אֲשֶׁר נִבְרָא

רִאשׁוֹן וְאֵין רֵאשִׁית לְרֵאשִׁיתוֹ

הִנּוֹ אֲדוֹן עוֹלָם לְכָל נוֹצָר

יוֹרֶה גְּדֻלָּתוֹ וּמַלְכוּתוֹ

שֶׁפַע נְבוּאָתוֹ נְתָנוֹ

אֶל אַנְשֵׁי סְגֻלָּתוֹ וְתִפְאַרְתּוֹ

לֹא קָם בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה עוֹד

נָבִיא וּמַבִּיט אֶת תְּמוּנָתוֹ

תּוֹרַת אֱמֶת נָתַן לְעַמּוֹ אֵ-ל

עַל יַד נְבִיאוֹ נֶאֱמַן בֵּיתוֹ

לֹא יַחֲלִיף הָאֵ-ל וְלֹא יָמִיר

דָּתוֹ לְעוֹלָמִים לְזוּלָתוֹ

צוֹפֶה וְיוֹדֵעַ סְתָרֵינוּ

מַבִּיט לְסוֹף דָּבָר בְּקַדְמָתוֹ

גּוֹמֵל לְאִישׁ חָסִיד כְּמִפְעָלוֹ

נוֹתֵן לְרָשָׁע רָע כְּרִשְׁעָתוֹ

יִשְׁלַח לְקֵץ יָמִים מְשִׁיחֵנוּ

לִפְדּוֹת מְחַכֵּי קֵץ יְשׁוּעָתוֹ

מֵתִים יְחַיֶּה אֵ-ל בְּרֹב חַסְדּוֹ

בָּרוּךְ עֲדֵי עַד שֵׁם תְּהִלָּתוֹ

הוספה מאוחרת: אֵלֶּה שְׁלוֹש עֶשֹרֵה לְעִקָּרִים

הֵן הֵם יְסוֹד דַּת אֵ-ל וְתוֹרָתו

תּוֹרַת מֹשה אֱמֶת וּנְבוּאָתוֹ

בָּרוּךְ עֲדֵי עַד שם תְּהִלָּתוֹ

הפולמוס סביב הפיוט

מקור הפיוט

סביב מחבר הפיוט משתרע פולמוס שלם. היעב"ץ. כתב שמקורו של הפיוט הוא מהרמב"ם, אך רבים חלקו עליו בשל הדברים החריפים שנאמרו על פיוט זה על ידי גדולי ישראל.

בספרים מובאים דעות נוספות המנסות לזהות את מחבר הפיוט עם רבי יחיאל בן ברוך, רבי שלמה אבן גבירול, או ר' דניאל בן ר' יהודה דיין.

בשו"ת רבבות אפרים הביא דעת החוקרים שפיוט זה מלוקט מתוך שיר ארוך שחיבר המשורר עמנואל מרומי, שידוע בחיבורים קלי דעת שאינם ברוח התורה, אך כבר השיג על כך הרב יוסף עזרא זליכה, שמתוך העיון בשירו המורחב של עמנואל מרומי, מוכח בבירור שהוא הושפע מהפיוט 'יגדל', ולא להיפך, והחרוזים אינם תואמים לחלוטין.

הפיוט נדפס לראשונה במחזור "קמחא דאבשונא" שנדפס בבולוניה בשנים ש'-ש"א (1541).

קדושתו ואמיתתו

על פיוט זה נאמר בפרי עץ חיים: "מורי זכרו לחיי העולם הבא לא היה חפץ בשום פזמון או פיוט מאותן שחיברו האחרונים, רק מאותן שחיברו הראשונים כו' על דרך האמת. אבל אלו האחרונים שלא ידעו דרך קבלה אינם יודעים מה שהם אומרים, וטועים בסדר דיבורם בלא ידיעה כלל כו', ובפרט יגדל אלוקים כו'".

כמו כן מופיע בכתבי היעב"ץ שאף שמקורו של הפיוט הוא מהרמב"ם שחיבר "כי רוח ה' דיבר בו", הרי מופיעים בפיוט זה גם תוארים מחודשים, שגרמו לכך ש"ערערו עליו חכמי האמת שמיאנו ומיחו לאומרו".

ובספר 'שולחן טהור' לאדמו"ר מקאמארנא כתב בחריפות על פיוט זה, שאם האריז"ל ציוה שלא לאומרו, מוכרחים לסלקו מהסידור, ואף מוסיף מעשה נורא שאירע עם מחבר הספר 'משאת בנימין' שהנהיג שלא לומר פיוט זה בקהילתו בפידהאיץ, וכאשר לאחר פטירתו ניסה אחד המתפללים לחדש את אמירת הפיוט, החלו כתלי בית הכנסת לרעוד מעצמת הרעש והרעם, ונבע סדק בכותל, ומאז ואילך הפסיקו לאמרו בעיר.

על אף זאת, השיר התקבל בתפוצות ישראל, עד שהשל"ה חיבר פירוש על פיוט זה, וכן מקובל בפי חסידים שרבי פנחס מקוריץ היה נוהג לומר פיוט זה בשבתות, וההתייחסות הנפוצה לפיוט זה היא שאף שהוא נכון ומקורו אמיתי וטהור, אינו מדוייק בתכלית, ולכן לא אומרים אותו בקהילות הנוהגות על פי יסודות הקבלה.

בסידור רבי שבתאי הסופר מפרמישלא כתב, שהסיבה לכך שרבים נמנעו מלומר פיוט זה, הוא משום שמיוסד על י"ג עיקרי האמונה שכתב הרמב"ם, ומכיון שעל עצם קביעתם של י"ג עיקרים לאמונה יצאו עוררין, נמנעו מלומר זאת כדי לא להיכנס לספיקות.

בקהילות בהן נהוג לומר פיוט זה, נוהגים על פי רוב לאומרו לפני תפילת שחרית או בסופה, ובקהילות ספרד מנגנים אותו בליל שבת וחג לאחר סיום תפילת ערבית.

בספר "סדר היום" שחיבר המקובל משה בן מכיר בסוף המאה ה-16 נאמר: "ויש שנהגו לומר אחר התפלה שלשה עשר עיקרים שהוא פזמון יגדל אלהים חי וכו' בנעימת קול והוא מנהג טוב ויפה ועולה לד' עניינים לקבל עליהם האמנת השלשה עשר עיקרים גם לומר אותם בשמחה לכבוד היום הקדוש והוא מכלל העונג", ובאשכנז היו קהילות שאמרו אותו בכל יום.

למעשה, הפיוט נדפס בסידורים רבים, במיוחד בסידורים נוסח פולין. וכן בסידור בית יעקב ובסידור שער השמים ובתכלאל עץ-חיים. לעומתם, בסידור לפי נוסח הגר"א, בסידור חב"ד לפי נוסח האר"י, בסידורי הספרדים (ברוב הנוסחאות) הפיוט אינו.

בחסידות חב"ד

ביטויים רבים מתוך הפיוט הובאו במקומות רבים בתורת החסידות, ואף בספר התניא עצמו, וכמה מתוכם אף התבארו בהרחבה.

עם זאת, בהערות שכתב הרבי לספר התניא, לא ציין בפרק כ"ה לפיוט זה, והותיר סוגריים ריקות, ככל הנראה מתוך כוונה למצוא לכך מקור אחר, אך במקומות רבים בתורת הרבי מצויין לפיוט זה, ואף במספר מקומות שהיו למראה עיניו ועברו את הגהתו המדוקדקת.

שירתו בפני הרבי

במהלך התוועדות חג הפורים תשל"ט נכחה קבוצת ניצולים של 'ילדי טהרן' שהוברחו מהמדינה לאחר המהפכה האסלאמית, ובמהלך ההתוועדות ביקש מהם הרבי לומר 'לחיים', וביקש שינגנו ניגון משלהם.

על בקשת הרבי, החלו הנערים לנגן את הפיוט 'יגדל אלוקים חי' במנגינה המקובלת בפרס, ובמהלך הניגון, דחק הרבי ברב יואל כהן שיזכור את הניגון.

בפועל, לא התקבל ניגון זה, ולא ניגנו אותו פעמים נוספות בפני הרבי.