יעקב יוסף לבקיבקר
הרב יעקב יוסף לפקיבקר (י"ב סיון תרפ"ח-י"ז טבת תשע"ה) היה חסיד חב"ד תושב בני ברק ששימש במשך 17 שנה כשליח הרבי בתחנה המרכזית בתל אביב.
תולדות חיים
נולד באוקראינה בעיר ווזניסנסק בי"ב סיון תרפ"ח, לאביו הרב ברוך לפקיבקר ששימש כשוחט כמוהל וכחזן בעיר.
בעקבות רדיפות הנ.ק.וו.ד. נאלץ אביו לברוח למקום נידח ולאחר נדודים התיישב עם משפחתו בעיר באטום שבגרוזיה, שם פגש בחסידי חב"ד והתקשר לאדמו"ר הריי"צ, אך כעבור זמן קצר נעצר על ידי השלטונות שחקרו ועינו אותו, ובעקבות חקירות אלו נפטר בגיל צעיר.
בעקבות פטירת אביו, עברה משפחתו של ר' יעקב יוסף להתגורר בכותאיס, וכשהגיע לגיל ישיבה נכנס ללמוד בסניף ישיבת תומכי תמימים העירונית, ובישיבה דבק בו הכינוי "יענק'ל דער שווארצער" [= יענקל השחור] של שם צבע השער שלו.
לקראת סוף מלחמת העולם השניה נסע לסמרקנד, ממנה המשיך בסיום המלחמה לעיר צ'רנוביץ' במטרה להבריח ממנה את הגבול.
המאסר והחתונה
בו' כסלו תש"ט ניסה להבריח את הגבול יחד עם שלושה תמימים נוספים, אך הקבוצה הוסגרה לשלטונות על ידי המבריחים הרומניים ובמשך חודשיים נחקרו הבחורים ועונו בבתי הכלא בצ'רנוביץ' ובקייב בירת אוקראינה, ובז' אדר תש"ט ניתן גזר הדין של 25 שנות עבודת פרך בסיביר[1].
התמימים נשלחו לרצות את עונש הגלות במחנה עבודה הסמוך לעיירה אומסק, ובהמשך הועסקו בבניית מגדל הטלוויזיה של העיר תוך סיכון עצום.
לשמחתם, בעקבות מותו של סטאלין בשנת תשי"ג נערך גל טיהור גדול לאסירים פוליטיים שהואשמו בעוון בגידה בשלטון, וביניהם זוכו גם התמימים והשתחררו בחודשי החורף של שנת תשי"ד.
לאחר שחרורו קבע את מגוריו בטשקנט שם נישא לרעייתו מרת שרה אסתר, בתו של החסיד ר' חיים בנימין ברוד שהיה מחשובי חסידי ברסלב והתקרב לחסידות חב"ד בשנים שאחרי מלחמת העולם השניה.
היציאה מרוסיה
למרות נסיונותיו התכופים לקבלת אשרת יציאה מרוסיה, סורב שוב ושוב עקב היותו אסיר פוליטי לשעבר, וכך הדבר נמשך עדת שבאחת הפעמים שגיסו ר' זלמן לייב אסטולין ורעייתו נכנסו ליחידות אצל הרבי, דפקה גיסתו על השולחן ודרשה מהרבי בלהט שיבטיח ברכה שאחותה וגיסה יצליחו לצאת מרוסיה, ואכן הרבי נענה לדרישה ואמר שאם הקב"ה יכול לעשות ניסים קטנים, הוא יכול לעשות גם ניסים גדולים.
בנוסף, היו רמזים נוספים מהרבי לאורך התקופה שבין נתינת הברכה לקבלת האשרה בפועל, ובתוך פחות משנה התקיימה ברכתו של הרבי והם קיבלו אשרת יציאה נגד כל הסיכויים.
גם לאחר קבלת אישור היציאה, לא יכלה המשפחה לצאת מרוסיה היות ולא היה להם כסף כדי לרכוש חמישה כרטיסי טיסה עבור כל בני המשפחה, ובאופן ניסי קיבלו במתנה חמישה כרטיסי טיסה מהשגרירות ההולנדית (ששימשה באותן שנים גם כנציגות עבור השגרירות הישראלית), וכך הצליחו לצאת מרוסיה בשנת תשכ"ט.
בארץ הקודש
אחרי שהות קצרה בוינה התיישב בבני ברק, וניסה למצוא מקור פרנסה מכובד, אך ללא הצלחה. רק כעבור מספר שנים מצא עבודה כסגן מנהל המחלה הטכנית באור יהודה, כשאת תפקידו ניצל להפצת יהדות בין תושבי העיר, ואף דאג להקמת מקווה טהרה בעיר ולייסוד בית ספר דתי עבור העולים.
לאחר פרישתו לגמלאות, החל לשמש כשליח בתחנה המרכזית בתל אביב ובמשך שבע עשרה שנה פקד את המקום מידי יום חול והשקיע שעות רבות בשיחות עם עוברים ושבים על עניני יהדות, בהנחת תפילין, ובחלוקת חומר עונתי לקראת החגים.
בשנותיו האחרונות סבל ממחלות שונות, ולאחר פטירתו בגיל 87 ביום חמישי י"ז טבת תשע"ה, נטמן בבית העלמין בהר המנוחות בירושלים.
משפחתו
- גיסו, ר' זלמן לייב אסטולין
- גיסו, ר' ישראל ברוד
- בנו, ר' ברוך לפקיבקר - משלוחי הרבי בניו ג'רסי
- בנו, ר' יצחק לפקיבקר - רכז הפעילות של מרכז חב"ד תל אביב
- בנו, ר' מנחם לפקיבקר
- בנו, ר' חיים לפקיבקר
- בנו, ר' שמואל לפקיבקר
- בתו, מרת לאה רקסין
- בתו, מרת חנה קריימאן
קישורים חיצוניים
- שניאור ברגר, חסיד מול הסכנה
בתוך שבועון בית משיח גליון 957 כ"ה טבת תשע"ה
הערות שוליים
- ↑ בפסק הדין כתב השופט: "לצערי אינני יכול לפסוק לכם עונש מוות, מאחר והחוק השתנה, ועל כן אני גוזר עליכם עשרים וחמש שנות מאסר ועבודת פרך בסיביר.