האבות הן הן המרכבה
"האבות הן הן המרכבה" הוא מאמר המדרש[1] והזוהר[2], המתאר את היותם של האבות, אברהם יצחק ויעקב, בבחינת מרכבה וביטול מוחלט לשכינה.
מבואר בפרטות, כי האבות היו בחינת מרכבה למידות של עולם האצילות: אברהם לספירת החסד, יצחק לספירת הגבורה, יעקב לספירת התפארת. על ידי היותם מרכבה למידות של עולם האצילות העלו אותם לבחינה גבוהה יותר.
ענין האבות הן הן המרכבה
בגלל עוצם הביטול של האבות לה' - נקראו בשם "מרכבה". כשם שהמרכבה בטלה לרצון הרוכב עליה, כך האבות - כל אבריהם כולם היו קדושים ומובדלים מעניני העולם הזה ולא נעשו מרכבה, אלא רק לרצון העליון לבדו, ואף גם זאת - ביטול זה היה לא בזמנים מוגבלים בלבד, אלא כל ימיהם.
לכך היו האבות רועי צאן בכדי שלא יטרידו אותם עניני עולם הזה, להפריד אותם אפילו רגע אחד מבחינת הביטול, וכאשר היו רועי צאן בשדה לא היתה להם שום טרדא מעסקי עניני עולם הזה, והיו מתהלכים לפני ה' כל הימים בהתקשרות אמיתי בביטול תמידי להיות בבחינת מרכבה ממש.
והענין הוא כי בכל העסקים - זולת רועה צאן - יש טרדא רבה מאד, כמו גם בעבודת האדמה יש טרדא ודאגה בחרישה וזריעה וקצירה וכו', אבל רועה צאן - אין בעסק זה שום טרדא כלל ולא שום דאגה כלל, כי בהוציאו את הצאן לאחו, הנה במשך היום יוכל להיות פנוי מכל מחשבה, בלתי - להוי' לבדו, ואין מונע כלל להיות מתקשר ומתדבק בה' כל היום בלי פירוד כלל.
במאמרי אדמו"ר הזקן מובא שהאבות היו בבחינת מרכבה גם בעת שינתם.
ביאור העניין בפרטות
בפרטות מבואר כי האבות היו בבחינת מרכבה למידות של עולם האצילות. אברהם היה מרכבה לספירת החסד, כמו שנאמר "אברהם אוהבי", יצחק היה מרכבה לספירת הגבורה, כמו שנאמר "ופחד יצחק", ויעקב היה מרכבה לספירת התפארת שהיא מידת הרחמים.
כמו שהמרכבה מעלה ומביאה את הרוכב למקום שאלמלא המרכבה לא יכול היה הרוכב להגיע לשם, כך האבות בעבודתם את ה' - מתעלים, ואף גורמים להעלאת הספירות (שהם שרש נשמתם) אל אור אין סוף ב"ה, בבחינת ביטול, כמו שכתוב: לך ה' הגדולה והגבורה כו', ועי"ז יתגלה בהם אור אין סוף ב"ה, וימשך על-ידם אלקות לנשמות.
והיינו בחינת "מרכבתא עילאה" - מרכבה דאצילות שלמעלה ממרכבה דחיות הקודש שבבי"ע.