מלחובקה
מלחובקה הינה פרבר מוסקבאי, ששימש כמקום נופש בימות הקיץ. פרבר זה נמצא במרחק של כשעת נסיעה ממוסקבה. בכל ימות השנה היה מאוכלס על ידי תושבים מקומיים, ובימות הקיץ היה נהפך למקום נופש לתושבי מוסקבה. המקומיים היו מפנים חדרים מבתיהם ומשכירים אותם לנופשים.
ששה שבועות התגורר אדמו"ר הריי"צ במלחובקה. היו אלו ימים של דוחק ולחץ. הרבי ידע כי עוקבים אחריו ודורשים את צעדיו כל העת. זו היתה הסיבה שעל החסידים נאסר מלהגיע לרבי ששהה במקום רק עם הרבנית ועם בתו הצעירה, וכן החסיד הרב יעקב מסקאליק-זוראוויצער הי"ד, ששימש כמזכירו.
מלבד הרבנית ובת הרבי, שהה במקום, כאמור, ר' יעקב מסקאליק. מלבדם היו החסידים שהתגוררו ממילא במלחובקה, כמו הרב שניאור פינסקי, ששימש את הרבי באותם שבועות. אחד מתפקידיו היה לעמוד על החליבה, ולהביא לרבי חלב ישראל.
את השהות במלחובקה מונה אדמו"ר הריי"צ כחלק מגלותו: "שמונה עשר וחצי יום ישבתי במאסר, עשרה ימים בגלות קאסטראמא, וששה שבועות בגלות מלחובקה, אשר רק שם יכולתי לישב", הוא כותב לאחר שיצא מברית המועצות.
גדולי החסידים מתיישבים במלחובקה
כמה שנים לאחר מכן התיישבה במלחובקה קבוצת חסידים שביקשו להתרחק מהערים הגדולות, שם היתה סכנה גדולה יותר מצד אנשי המשטרה החשאית. הם קיוו כי במקום שקט ורחוק מהעין כמו פרבר זה, יונח להם.
בשנת תרצ"ב נפתח במלחובקה בית כנסת חב"די. מאחורי פתיחת בית הכנסת עומדת מסירות נפשו של יהודי בשם אסתרמן. הלה הגיע לשלטונות תוך סיכון עצמי, ותבע להקים במלחובקה בית כנסת. השלטונות סירבו לאשר, והוא החליט לעשות זאת על דעת עצמו. בית הכנסת הוקם בצריף שהיה בשטחו הפרטי. בשל "עבירה" זו הוצא להורג על ידי השלטונות. למרות זאת, בית הכנסת לא נסגר, וממשיך לעמוד על תילו עד עצם היום הזה.
רבים מגדולי החסידים מצאו במלחובקה מקום מקלט. בין החסידים הנכבדים שהתגוררו שם היו: הרב שמואל לויטין, הרב משה לייב גינזבורג (חתנו של אדמו"ר המהר"ש), הרב שמואל לייב לוין שהיה ‘חוזר' אצל אדמו"ר הרש"ב, הרב אברהם דרייזין ממנהלי ישיבת ‘תומכי תמימים', המשפיע הרב שלמה חיים קסלמן, המשפיע הרב ניסן נמנוב, הרב יהושע נימוטין, הרב חיים זלמן קוזלינר ועוד גדולים וטובים.
במקום היו חיים חסידיים תוססים. תפילות במניין חסידי, שיעורי חסידות, התוועדויות ביומא דפגרא, ‘חדרים' לילדים, ועוד. שמע המקום עבר מפה לאוזן, ואל המקום הזה היו מגיעים לבקר חסידים מכל רחבי ברית המועצות, בהם גם החסיד הנודע הרב אלחנן מרוזוב הי"ד. הללו היו מגיעים למוסקבה כדי לנסות להשיג רשיונות הגירה, ועד שהיו מקבלים את האישורים (או את הסירובים) היו ממתינים במלחובקה, כדי שלא להתפס ללא רשיון שהייה ברחובות מוסקבה.
שנות הצ"דיק היו ימי עדנה ופריחה לחסידי חב"ד במקום.
לצד החיים החסידיים, הוקם גם סניף של תומכי תמימים במשך שנתיים ימים. הסניפים השונים שהיו בברית המועצות נרדפו ונסגרו, בעוד שהתלמידים גורשו ומגידי השיעורים נאסרו והוגלו.
מעצרים
במשך קיץ תרצ"ה נעצרו חסידים רבים ונשלחו לארץ גזירה. הישיבה נסגרה, ופחד גדול נפל על החסידים בפרבר התוסס, שעד אז כמעט ולא בוצעו בו מאסרים. כעת החל גל של מאסרים המוניים. בשעה מסויימת בלילה היו אנשי המשטרה החשאית מגיעים לביתם של חסידים רבים, וכולם היו נאסרים בבת אחת כדי שלא תהיה לאחרים האפשרות לברוח על נפשם.
הפורענות החלה עם הגיעו של דוד איצ'ה המוסר למלחובקה בתחילת קיץ תרצ"ה. מוסר זה העביר לאנשי המשטרה החשאית את האינפורמציה כי במלחובקה שוקקים חיים חסידיים תוססים. בעקבות זאת החלו מעקבים רבים.
בחודש אלול באותה שנה הצליחו אנשי המשטרה החשאית לשים את ידם על כמה מחסידי מלחובקה. חלק אחר הצליח בניסים גדולים לחמוק מתחת לאפם של אנשי המשטרה החשאית. בין הנמלטים היה הרב אברהם דרייזין, שניהל באותם ימים את רשת ישיבות ‘תומכי תמימים' בברית המועצות והיה מבוקש מספר אחת. הקלגסים לא ויתרו עליו כל כך בקלות, והחלו מעקבים נמרצים. פעם אחר פעם ניצל בנס ממלאכי חבלה אלו.
בגל המעצרים שנערך בחודש אלול נעצרו שישה חסידים: הרב יעקב מסקאליק, הרב מאיר אבצן, הרב אבא לוין, הרב יצחק גולדין, הת' שלמה מטוסוב, הרב חיים אלעזר גורליק ובנו התמים מענדל גורליק.
בעקבות מעצרם שררה מבוכה גדולה בקרב חסידי חב"ד במלחובקה. הישיבה נסגרה מיד, וחסידים רבים ירדו למחתרת, בעוד אחרים נמלטו ממלחובקה אל ערים אחרות, שם קיוו למצוא מקומות מסתור. משפחות רבות נותרו ללא אב המשפחה, ועקב כך נוצרו בעיות כלכלה קשות. כל זאת מלבד הפחד האיום והדאגה העמוקה ששררה לשלומם של קרובי המשפחה שנעצרו או הסתתרו.
מלחמת העולם השניה
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, ברחו החסידים ממלחובקה מהחזית שהגיעה סמוך אליהם. מלחובקה התרוקנה מחסידים - מלבד מהחסיד הרב אליעזר פינסקי שהמשיך להתגורר במקום למרות שהגרמנים הפגיזו את העיר וסביבותיה ללא הרף. הוא נותר במסירות נפש כדי לשמור על יהודי קשיש חולה וערירי, שמפאת מחלתו לא יכל לברוח. לאחר המלחמה חזרו מתי מעט מהחסידים אל מלחובקה, רובם עזבו את רוסיה דרך פולין, וחלקם המועט נשאר בטשקנט וסמרקנד.
בקהילה הקטנה שנוצרה מחדש במלחובקה, כיהן כרב ‘חכם' יהודה בוטראשוילי מזקני חסידי חב"ד. הרב חיים אברמוב כיהן כגבאי בית הכנסת, והוא שימש אף בתפקיד ‘ראש הקהל'. מתוקף תפקידו זה היה אחראי על ניהול בית העלמין היהודי.
יום אחד החליטו השלטונות שלכל בית כנסת חייב להיות רב, וללא רב בית כנסת ייסגר על מנעול ובריח. לכל בר דעת היה ברור כי מי שיציע את עצמו כרב יהיה נתון לרדיפות מצד השלטונות. אבל כדי שבית הכנסת לא יסגר, עשה ר' חיים מעשה נועז. הוא הציע את עצמו לרב - ולמרבה הפלא, השלטונות הסכימו.
עברו רק מספר ימים עד שאנשי המשטרה החשאית ביקרו בביתו ביקור לא צפוי. "אתה היית בסיביר" אמרו לו ספק אומרים ספק שואלים. הוא שתק. "אם אנחנו אומרים, זאת אומרת שזה כך. לכן אינך ראוי לכהן במשרת רב. בנוסף לכך רצינו להזכירך - הטעימו בציניות - כי בזמן החקירות והמשפט שלך לא ציינת את העובדה שאתה רב. אמרו והסתלקו מהמקום.
שליח ‘המוסד' נתפס במלחובקה
הקהילה החסידית המשיכה להתקיים במינון נמוך במשך השנים שלאחר המלחמה. בשנים מאוחרות יותר, פעלו במקום שליחי ארגון ‘נתיב' בשם המוסד הישראלי במוסקבה. הם היו בקשר עם חסידי חב"ד בברית המועצות וכך גם עם אלה שהתגוררו במלחובקה. הם סייעו בדרכים שונות בהעברת תשמישי קדושה ועוד.
טבילה ב'אגם מלחובקה'
מקווה לא היה במלחובקה, אבל חסידים לא וויתרו על טבילה במקווה. מידי יום שישי היו כולם נוסעים למקווה שהיה בבית כנסת הגדול במוסקבה ‘ארכיפובה'. בשבתות טבלו באגם קטן שנקרא ‘אגם מלחובקה' שלא היה כל כך נקי והמים בו היו קרים.
בשנות הכפי"ם בכל יום היה בבית הכנסת מניין מצומצם, ובשבת היו כשלושה מניינים. הדמות הרוחנית של יהודי מלחובקה באותם ימים היה הרב יהודה בוטראשוילי. הייתה לו חנות ממנה התפרנס, אולם כל מי שהיו לו שאלות הלכתיות, היה מפנה אותם אליו. בשבתות מברכים הוא אף היה מתוועד.
חינוך הילדים ללימוד תורה היתה בעיה אמיתית, כיון שלא היו מספיק תלמידים לפתוח כיתה. לכן הבאו את הרב בערל ריקמן שגר בקרסקובה ללמד את בני הרב מרדכי (כיום מנהל ארגון ‘ברית אברהם' בארצות הברית).
בשר כשר היה באותן שנים בזכות השוחטים. בתחילה שחט הרב נתן ברנשטיין, אך לאחר שעלה לארץ הקודש, מילא את מקומו הרב מיכל דורפמן חסיד ברסלב.
יהדות עכשווית במלחובקה
בשנות המ"מים פעל במלחובקה הרב קלמן מיילך תמרין ע"ה, מחסידי חב"ד במוסקבה באותם שנים. לאחר פטירתו, המשיכו שני בניו, הרב משה והרב נחום להחזיק את היהדות וחסידות במסירות נפש ממש. באותם שנים השוחט הותיק הרה"ח ר' מוט'ל ליפשיץ ע"ה היה שוחט במוסקוה והיה עוד שוחט צעיר שהיה שוחט במלחובקה מתלמידיו של ר' רפאל נימוטין ע"ה ור' יצחק קוגן ורוב אנ"ש דאז היו באים לשחוט אצלו
בחודש אייר תשס"ב יצא הרב משה תמרין ומשפחתו לשליחות קבועה במלחובקה. זו בנתיים הפכה לעיירה שמנוהלת על ידי רשות מוניציפלית נפרדת ומתגוררים בה כעשרים אלף תושבים, בתוכם כמה מאות יהודים.
עם בואם של זוג השלוחים, החלה במקום פעילות חב"דית קבועה ומסודרת.
לא פשוט לפעול בעיירה בה מתגוררים רק כמה מאות יהודים, זוהי פעילות מורכבת מאוד, אבל הרב תמרין, שליח נמרץ ומסור, עושה ככל יכולתו, ואף מצליח רבות. כיום בית הכנסת גדוש במתפללים מידי שבת, וביום ראשון מתקיימת פעילות קבועה לילדים בכל הגילאים. בחגי ישראל הוא עורך פעילויות מגוונות בהשתתפות יהודים רבים, זאת יחד עם עזרה הומניטרית שמוגשת לנזקקים.
דווקא בשנים האחרונות הפך המקום להיות אזור יוקרתי, בזכות עשירי מוסקבה שבחרו לבנות במקום חוילות מפוארות לחודשי הקיץ, ומחירי הנדל"ן באזור עולים בקצב מהיר.
בית העלמין
ביום הראשון של חג הסוכות תרצ"ה נפטר במלחובקה הרב משה לייב גינזבורג (חתן אדמו"ר המהר"ש). רק זמן קצר לפני כן קנתה הקהילה היהודית במלחובקה שטח עבור בית עלמין, וטרם הספיקו ל"קדש" את המקום כנהוג.
במשך השנים נקברו בבית עלמין אך ורק יהודים. ניתן לומר כי זהו בית העלמין היחיד בו קבורים רק יהודים, בעוד שבשאר בתי העלמין בחבר העמים יש רק חלקות מיוחדות ליהודים בתוך בית העלמין האזרחי הכללי.
בשנים שלאחר המלחמה שמרו על בית העלמין ר' חיים גולודובסקי ורעייתו. הם התגוררו בבית סמוך לבית העלמין והם היו אחראים על הקבורה ועל שימור המקום.
לאחר פטירתם הטרגית של בני הזוג גולודובסקי, נטל על עצמו הרב חיים אברמוב את האחריות לשימור בית הקברות במלחובקה.
עם השנים, לא נותרו בבית הקברות חלקות קבורה ריקות. ר' חיים ביקש להרחיב את שטח בית העלמין כדי שיהודים יוכלו לקבור את קרוביהם כהלכה בקבורת ישראל. כיון שלא היו בידו רשיונות להרחיב את השטח, הוא החליט לפעול באופן מחתרתי.
השטח שליד בית הקברות היה מדרון ובו ביצה גדולה. כדי ליישר את השטח היה דרוש חול בכמות גדולה. הוא יצר קשר עם נהגי משאיות שתפקידם היה להעביר חול ממקום למקום, ושילם להם הרבה כסף, והם בתמורה הביאו בחסות החשיכה חול אל השטח המיועד לבית קברות. הוא השקיע את כל כוחותיו בהרחבת בית הקברות ועבד לשם כך יומם ולילה, למרות הסכנה הגדולה שיתפס על ידי השלטונות. מאמציו נשאו פרי, ובסופו של דבר הוא פתח לקבורה את השטח שהכין.