ניגון ארבע בבות

הניגון ארבע בבות (או "ניגונו של אדמו"ר הזקן") הוא הניגון היסודי והראשי של חסידי חב"ד אותו יצר וחיבר אדמו"ר הזקן עוד בהיותו אצל מורו ורבו המגיד ממעזריטש, אך שיכללו לאחר היותו "רבי".

יש בניגון זה עמקות גדולה וכל תנועה ותנועה שלו מכוונת לעניין רוחני נעלה.

חסידי חב"ד זהירים לנגנו בדייקנות גדולה ורק במועדים וזמנים מיוחדים כמו: ביום אחרון של שלושת הרגלים, פורים, י"ט כסלו, י"ב תמוז, חופה וכדומה.

אומר אדמו"ר הריי"צ בשיחה: "כשמנגנים את הניגון בהתעוררות פנימי זהו זמן המוכשר לתשובה והתקשרות וכשמנגנים את הניגון עם טהרת הלב, אחר תרומת הדשן נכונה בתיקון חצות לאחר קריאת שמע שעל המיטה באמיתיות ואחר תפילה במאמץ עמוק אפשר לפעול ישועה פרטית בבנים וחיים".

ארבעת בבותיו של הניגון מכווונים נגד ארבעה עולמות רוחניים; אצילות, בריאה, יצירה ועשיה שכל אחד מעולמות אלו מכוונים לאות אחת משם הוי'.

ניגון זה הוא ניגון ראשון בספר הניגונים.