תבנית:ספר התניא/שער היחוד והאמונה - פרק ח': הבדלים בין גרסאות בדף
(דף חדש: '''והנה''' מה שכתב הרמב"ם ז"ל שהקב"ה מהותו ועצמותו ודעתו הכל אחד ממש אחדות פשוטה ולא מורכבת כלל, כן הע…) |
אין תקציר עריכה |
||
| שורה 1: | שורה 1: | ||
'''והנה''' מה שכתב [[הרמב"ם]] ז"ל ש[[הקב"ה]] מהותו ועצמותו ודעתו הכל אחד ממש אחדות פשוטה ולא מורכבת כלל, כן הענין ממש בכל מדותיו של הקב"ה ובכל שמותיו הקדושים והכינויים שכינו לו הנביאים וחז"ל, כגון חנון ורחום וחסיד וכיוצא בהן, וכן מה שנקרא חכם דכתיב וגם הוא חכם וגו', וכן רצונו כי רוצה ה' את יראיו וחפץ חסד הוא ורוצה בתשובתם של רשעים ואינו חפץ במיתתם וברשעתם, וטהור עינים מראות ברע, אין רצונו וחכמתו ומדת חסדו ורחמנותו ושאר מדותיו מוסיפים בו ריבוי והרכבה ח"ו במהותו ועצמותו, אלא עצמותו ומהותו ורצונו [[חכמה|וחכמתו]] [[בינה|ובינתו]] [[דעת|ודעתו]] [[חסד|ומדת חסדו]] [[גבורה|וגבורתו]] [[רחמנות|ורחמנותו]] [[תפארת|ותפארתו]] הכלולה מחסדו וגבורתו, וכן שאר מדותיו הקדושות, הכל אחדות פשוטה ממש שהיא היא עצמותו ומהותו, וכמ"ש הרמב"ם ז"ל שדבר זה אין כח בפה לאמרו ולא באזן לשמעו ולא בלב האדם להכירו על בוריו, כי האדם מצייר בשכלו כל המושכלות שרוצה להשכיל ולהבין הכל כמות שהם בו, כגון שרוצה לצייר בשכלו מהות ה[[רצון]] או מהות חכמה או בינה או דעת או מהות מדת חסד ורחמים וכיוצא בהן, הוא מצייר כולן כמות שהן בו, אבל באמת הקדוש ב"ה הוא רם ונשא ו[[ברכת אתה קדוש|קדוש שמו]], כלומר שהוא קדוש ומובדל ריבוא רבבות עד אין קץ ותכלית מדרגות הבדלות למעלה מעלה מערך וסוג ומין כל התשבחות והמעלות שיוכלו הנבראים להשיג ולצייר בשכלם, כי המעלה ומדרגה הראשונה אצל הנבראים היא החכמה שלכן נקראת ראשית, כי באמת היא ראשית ומקור כל החיות בנבראים, כי מהחכמה נמשכות בינה ודעת, ומהן נמשכות כל המדות שבנפש המשכלת, כמו אהבה וחסד ורחמים וכיוצא בהן, וכנראה בחוש שהקטן שאין בו דעת הוא בכעס תמיד ואכזרי, וגם אהבתו היא לדברים קטנים שאין ראוי לאהבם, מפני שאין בו דעת לאהוב דברים הראויים לאהבם, שהאהבה כפי הדעת ומהמדות שבנפש נמשכות בה תיבות ואותיות המחשבה, שהנפש מחשבת בדבר שאוהבת או איך לפעול החסד ורחמים, וכן בשאר מדות, ובכל מחשבה שבעולם מלובשת בה איזו מדה המביאה לחשוב מחשבה זו ומדה זו, היא חיותה של מחשבה זו ומאותיות המחשבה נמשכות אותיות הדבור והן חיותן ממש, והדבור מביא לידי מעשה הצדקה וחסד, כגון [[המלך]] שמצוה לעבדיו ליתן וגם כשהאדם עושה בעצמו איזה דבר הרי כח הנפש וחיותה המתלבש בעשיה זו הוא כאין ממש לגבי כח הנפש וחיותה המתלבש בדבור האדם וכערך ומשל הגוף לנשמה, וכן ערך אותיות הדבור לאותיות המחשבה וכן ערך אותיות המחשבה למהות המדה המלובשת בה ומחיה אותה, וכן ערך מהות וחיות המדה לגבי החכמה ובינה ודעת שכללותן הוא השכל שממנו נמשכה מדה זו, וכל זה בנפש האדם ונפש כל הברואים שבכל העולמות עליונים ותחתונים שבכולם החכמה היא ראשית ומקור החיות: | '''פרק ח' והנה''' מה שכתב [[הרמב"ם]] ז"ל ש[[הקב"ה]] מהותו ועצמותו ודעתו הכל אחד ממש אחדות פשוטה ולא מורכבת כלל, כן הענין ממש בכל מדותיו של הקב"ה ובכל שמותיו הקדושים והכינויים שכינו לו הנביאים וחז"ל, כגון חנון ורחום וחסיד וכיוצא בהן, וכן מה שנקרא חכם דכתיב וגם הוא חכם וגו', וכן רצונו כי רוצה ה' את יראיו וחפץ חסד הוא ורוצה בתשובתם של רשעים ואינו חפץ במיתתם וברשעתם, וטהור עינים מראות ברע, אין רצונו וחכמתו ומדת חסדו ורחמנותו ושאר מדותיו מוסיפים בו ריבוי והרכבה ח"ו במהותו ועצמותו, אלא עצמותו ומהותו ורצונו [[חכמה|וחכמתו]] [[בינה|ובינתו]] [[דעת|ודעתו]] [[חסד|ומדת חסדו]] [[גבורה|וגבורתו]] [[רחמנות|ורחמנותו]] [[תפארת|ותפארתו]] הכלולה מחסדו וגבורתו, וכן שאר מדותיו הקדושות, הכל אחדות פשוטה ממש שהיא היא עצמותו ומהותו, וכמ"ש הרמב"ם ז"ל שדבר זה אין כח בפה לאמרו ולא באזן לשמעו ולא בלב האדם להכירו על בוריו, כי האדם מצייר בשכלו כל המושכלות שרוצה להשכיל ולהבין הכל כמות שהם בו, כגון שרוצה לצייר בשכלו מהות ה[[רצון]] או מהות חכמה או בינה או דעת או מהות מדת חסד ורחמים וכיוצא בהן, הוא מצייר כולן כמות שהן בו, אבל באמת הקדוש ב"ה הוא רם ונשא ו[[ברכת אתה קדוש|קדוש שמו]], כלומר שהוא קדוש ומובדל ריבוא רבבות עד אין קץ ותכלית מדרגות הבדלות למעלה מעלה מערך וסוג ומין כל התשבחות והמעלות שיוכלו הנבראים להשיג ולצייר בשכלם, כי המעלה ומדרגה הראשונה אצל הנבראים היא החכמה שלכן נקראת ראשית, כי באמת היא ראשית ומקור כל החיות בנבראים, כי מהחכמה נמשכות בינה ודעת, ומהן נמשכות כל המדות שבנפש המשכלת, כמו אהבה וחסד ורחמים וכיוצא בהן, וכנראה בחוש שהקטן שאין בו דעת הוא בכעס תמיד ואכזרי, וגם אהבתו היא לדברים קטנים שאין ראוי לאהבם, מפני שאין בו דעת לאהוב דברים הראויים לאהבם, שהאהבה כפי הדעת ומהמדות שבנפש נמשכות בה תיבות ואותיות המחשבה, שהנפש מחשבת בדבר שאוהבת או איך לפעול החסד ורחמים, וכן בשאר מדות, ובכל מחשבה שבעולם מלובשת בה איזו מדה המביאה לחשוב מחשבה זו ומדה זו, היא חיותה של מחשבה זו ומאותיות המחשבה נמשכות אותיות הדבור והן חיותן ממש, והדבור מביא לידי מעשה הצדקה וחסד, כגון [[המלך]] שמצוה לעבדיו ליתן וגם כשהאדם עושה בעצמו איזה דבר הרי כח הנפש וחיותה המתלבש בעשיה זו הוא כאין ממש לגבי כח הנפש וחיותה המתלבש בדבור האדם וכערך ומשל הגוף לנשמה, וכן ערך אותיות הדבור לאותיות המחשבה וכן ערך אותיות המחשבה למהות המדה המלובשת בה ומחיה אותה, וכן ערך מהות וחיות המדה לגבי החכמה ובינה ודעת שכללותן הוא השכל שממנו נמשכה מדה זו, וכל זה בנפש האדם ונפש כל הברואים שבכל העולמות עליונים ותחתונים שבכולם החכמה היא ראשית ומקור החיות: | ||
<noinclude>[[קטגוריה:תבניות ספר התניא|ב]]</noinclude> | <noinclude>[[קטגוריה:תבניות ספר התניא|ב]]</noinclude> | ||
גרסה מ־13:08, 11 ביולי 2010
פרק ח' והנה מה שכתב הרמב"ם ז"ל שהקב"ה מהותו ועצמותו ודעתו הכל אחד ממש אחדות פשוטה ולא מורכבת כלל, כן הענין ממש בכל מדותיו של הקב"ה ובכל שמותיו הקדושים והכינויים שכינו לו הנביאים וחז"ל, כגון חנון ורחום וחסיד וכיוצא בהן, וכן מה שנקרא חכם דכתיב וגם הוא חכם וגו', וכן רצונו כי רוצה ה' את יראיו וחפץ חסד הוא ורוצה בתשובתם של רשעים ואינו חפץ במיתתם וברשעתם, וטהור עינים מראות ברע, אין רצונו וחכמתו ומדת חסדו ורחמנותו ושאר מדותיו מוסיפים בו ריבוי והרכבה ח"ו במהותו ועצמותו, אלא עצמותו ומהותו ורצונו וחכמתו ובינתו ודעתו ומדת חסדו וגבורתו ורחמנותו ותפארתו הכלולה מחסדו וגבורתו, וכן שאר מדותיו הקדושות, הכל אחדות פשוטה ממש שהיא היא עצמותו ומהותו, וכמ"ש הרמב"ם ז"ל שדבר זה אין כח בפה לאמרו ולא באזן לשמעו ולא בלב האדם להכירו על בוריו, כי האדם מצייר בשכלו כל המושכלות שרוצה להשכיל ולהבין הכל כמות שהם בו, כגון שרוצה לצייר בשכלו מהות הרצון או מהות חכמה או בינה או דעת או מהות מדת חסד ורחמים וכיוצא בהן, הוא מצייר כולן כמות שהן בו, אבל באמת הקדוש ב"ה הוא רם ונשא וקדוש שמו, כלומר שהוא קדוש ומובדל ריבוא רבבות עד אין קץ ותכלית מדרגות הבדלות למעלה מעלה מערך וסוג ומין כל התשבחות והמעלות שיוכלו הנבראים להשיג ולצייר בשכלם, כי המעלה ומדרגה הראשונה אצל הנבראים היא החכמה שלכן נקראת ראשית, כי באמת היא ראשית ומקור כל החיות בנבראים, כי מהחכמה נמשכות בינה ודעת, ומהן נמשכות כל המדות שבנפש המשכלת, כמו אהבה וחסד ורחמים וכיוצא בהן, וכנראה בחוש שהקטן שאין בו דעת הוא בכעס תמיד ואכזרי, וגם אהבתו היא לדברים קטנים שאין ראוי לאהבם, מפני שאין בו דעת לאהוב דברים הראויים לאהבם, שהאהבה כפי הדעת ומהמדות שבנפש נמשכות בה תיבות ואותיות המחשבה, שהנפש מחשבת בדבר שאוהבת או איך לפעול החסד ורחמים, וכן בשאר מדות, ובכל מחשבה שבעולם מלובשת בה איזו מדה המביאה לחשוב מחשבה זו ומדה זו, היא חיותה של מחשבה זו ומאותיות המחשבה נמשכות אותיות הדבור והן חיותן ממש, והדבור מביא לידי מעשה הצדקה וחסד, כגון המלך שמצוה לעבדיו ליתן וגם כשהאדם עושה בעצמו איזה דבר הרי כח הנפש וחיותה המתלבש בעשיה זו הוא כאין ממש לגבי כח הנפש וחיותה המתלבש בדבור האדם וכערך ומשל הגוף לנשמה, וכן ערך אותיות הדבור לאותיות המחשבה וכן ערך אותיות המחשבה למהות המדה המלובשת בה ומחיה אותה, וכן ערך מהות וחיות המדה לגבי החכמה ובינה ודעת שכללותן הוא השכל שממנו נמשכה מדה זו, וכל זה בנפש האדם ונפש כל הברואים שבכל העולמות עליונים ותחתונים שבכולם החכמה היא ראשית ומקור החיות: