כסיל העליון: הבדלים בין גרסאות בדף
אין תקציר עריכה |
(הוספת מקורות ודיוק הביאור) |
||
| שורה 1: | שורה 1: | ||
'''כסיל העליון''' | '''כסיל העליון''' היא הרגשת הישות והחשיבות העצמית שמרגיש אדם שלמד חכמות חיצוניות{{הערה|תניא סוף פרק ח', מאמרי אדמו"ר הזקן על מאמרי רז"ל (ש"ס זוהר ותפילה) עמ' רטז.}}, שהוא נעלה מאחרים ש(לדעתו) אינם יודעים. אמנם מדרגה זו אינה אסורה מצד עצמה, אך מביאה את האדם לנפילה גדולה. על דרגה זו נאמר "לא יחפוץ כסיל בתבונה"{{הערה|משלי יח, ב.}}, והיא בחינת [[קליפת נוגה]]. | ||
==בספירות== | ==בספירות== | ||
כסיל העליון הוא | כסיל העליון הוא כינוי [[קליפת נוגה|לקליפת נוגה]] של העולמות [[בריאה יצירה עשיה]], והוא מה ש"נפל" ב[[שבירת הכלים]] מ[[ספירת החכמה|חכמה]] של [[עולם התוהו|דתוהו]]. | ||
טעם הנפילה הוא כי | טעם הנפילה הוא כי עולם התוהו נאצל בבחינת מציאות של "יש" ו"דבר" (להבדיל{{הערה|כידוע, שהן תוהו והן [[כתר]] נאצלו מ[[עקודים]], אלא שתוהו נאצל באופן של מציאות וכתר (תיקון) באופן של ביטול. וראה ביאור הדברים באריכות ובלשון בהירה בפניני תניא בנספח שבסוף חלק ג'.}} מעולם התיקון שנאצל בבחינת ביטול והתכללות), ולכן אפילו{{הערה|'אפילו' - כי השבירה הייתה רק במידות דתוהו ולא במוחין. אך למרות זאת מאחר שגם החכמה דתוהו היא בחינת ישות גם היא ירדה בבחינת השפלה.}} בחינת חכמה דתוהו - כשירדה לעולמות הרי זה בבחינת 'השפלה' (שנפלה בקליפת נוגה){{הערה|1=על פי [https://chabadlibrary.org/books/adhaz/maamarei/566a/21/175.htm ספר המאמרים תקס"ו עמוד קע"ה], ביאור תניא לר' יעקב מקדיאן, עמ' סד}}. | ||
בחינה זו קשורה עם הסתלקות והתעלמות [[ספירת הבינה]] הקרויה "יובל" ו"[[עלמא דחירו]]", מכיון שכאשר מאירה הבינה לא שייכת [[יניקת החיצונים]]. רק כאשר נעלמת הבינה | בחינה זו קשורה עם הסתלקות והתעלמות [[ספירת הבינה]] הקרויה "יובל" ו"[[עלמא דחירו]]", מכיון שכאשר מאירה הבינה לא שייכת [[יניקת החיצונים]]. רק כאשר נעלמת הבינה ונשארות רק ה[[מידות]], אפשר שיסתעף מהם ענינים שליליים (מידות לא טובות); ולכך רומז הפסוק "לא יחפוץ כסיל בתבונה (בינה), כי אם בהתגלות לבו (מידות)" (היינו, שבעל ישות חושש לכבודו יותר מאשר לאמת, ומזה מסתעפות מדותיו הלא טובות){{הערה|1=[https://chabadlibrary.org/books/adhaz/lkutey/24/90a.htm לקוטי תורה מסעי צ, א].}}. | ||
==בעבודת השם== | ==בעבודת השם== | ||
אדם שנעשה "מרכבה לכסיל העליון", | אדם שנעשה "מרכבה לכסיל העליון", מרגיש עצמו לחשוב מהאחרים והוא "חכם בעיניו". והנה (אף כשזה נכון), בסופו של דבר "מתפשטת" הרגשת החשיבות לא רק לחכמתו אלא גם לשאר ענייניו וצרכיו, ועד שצרכיו האישיים חשובים לו יותר מכל דבר אחר, ומזה מסתעף שיכול לזלזל בכל דבר, ואפילו בקב"ה, ועד שבסופו של דבר יכול הדבר לגרור אפילו שידבר באמצע התפילה. | ||
אדמו"ר הזקן ממשיל זאת לאדם פשוט שיש לו הזדמנות להיפגש עם המלך, ובמקום לנצל את ההזדמנות הנדירה הוא מתעסק בצרכי עצמו, ובכך הוא למעשה מראה שהמפגש עם המלך לא חשוב לו, ויותר חשוב לו להתעסק עם הצרכים האישיים שלו{{הערה|תניא, [[אגרת הקודש - סימן כ"ד]].}}. | אדמו"ר הזקן ממשיל זאת לאדם פשוט שיש לו הזדמנות להיפגש עם המלך, ובמקום לנצל את ההזדמנות הנדירה הוא מתעסק בצרכי עצמו, ובכך הוא למעשה מראה שהמפגש עם המלך לא חשוב לו, ויותר חשוב לו להתעסק עם הצרכים האישיים שלו{{הערה|תניא, [[אגרת הקודש - סימן כ"ד]].}}. | ||
גרסה אחרונה מ־20:14, 27 באוגוסט 2024
כסיל העליון היא הרגשת הישות והחשיבות העצמית שמרגיש אדם שלמד חכמות חיצוניות[1], שהוא נעלה מאחרים ש(לדעתו) אינם יודעים. אמנם מדרגה זו אינה אסורה מצד עצמה, אך מביאה את האדם לנפילה גדולה. על דרגה זו נאמר "לא יחפוץ כסיל בתבונה"[2], והיא בחינת קליפת נוגה.
בספירות[עריכה | עריכת קוד מקור]
כסיל העליון הוא כינוי לקליפת נוגה של העולמות בריאה יצירה עשיה, והוא מה ש"נפל" בשבירת הכלים מחכמה של דתוהו.
טעם הנפילה הוא כי עולם התוהו נאצל בבחינת מציאות של "יש" ו"דבר" (להבדיל[3] מעולם התיקון שנאצל בבחינת ביטול והתכללות), ולכן אפילו[4] בחינת חכמה דתוהו - כשירדה לעולמות הרי זה בבחינת 'השפלה' (שנפלה בקליפת נוגה)[5].
בחינה זו קשורה עם הסתלקות והתעלמות ספירת הבינה הקרויה "יובל" ו"עלמא דחירו", מכיון שכאשר מאירה הבינה לא שייכת יניקת החיצונים. רק כאשר נעלמת הבינה ונשארות רק המידות, אפשר שיסתעף מהם ענינים שליליים (מידות לא טובות); ולכך רומז הפסוק "לא יחפוץ כסיל בתבונה (בינה), כי אם בהתגלות לבו (מידות)" (היינו, שבעל ישות חושש לכבודו יותר מאשר לאמת, ומזה מסתעפות מדותיו הלא טובות)[6].
בעבודת השם[עריכה | עריכת קוד מקור]
אדם שנעשה "מרכבה לכסיל העליון", מרגיש עצמו לחשוב מהאחרים והוא "חכם בעיניו". והנה (אף כשזה נכון), בסופו של דבר "מתפשטת" הרגשת החשיבות לא רק לחכמתו אלא גם לשאר ענייניו וצרכיו, ועד שצרכיו האישיים חשובים לו יותר מכל דבר אחר, ומזה מסתעף שיכול לזלזל בכל דבר, ואפילו בקב"ה, ועד שבסופו של דבר יכול הדבר לגרור אפילו שידבר באמצע התפילה.
אדמו"ר הזקן ממשיל זאת לאדם פשוט שיש לו הזדמנות להיפגש עם המלך, ובמקום לנצל את ההזדמנות הנדירה הוא מתעסק בצרכי עצמו, ובכך הוא למעשה מראה שהמפגש עם המלך לא חשוב לו, ויותר חשוב לו להתעסק עם הצרכים האישיים שלו[7].
הערות שוליים
- ↑ תניא סוף פרק ח', מאמרי אדמו"ר הזקן על מאמרי רז"ל (ש"ס זוהר ותפילה) עמ' רטז.
- ↑ משלי יח, ב.
- ↑ כידוע, שהן תוהו והן כתר נאצלו מעקודים, אלא שתוהו נאצל באופן של מציאות וכתר (תיקון) באופן של ביטול. וראה ביאור הדברים באריכות ובלשון בהירה בפניני תניא בנספח שבסוף חלק ג'.
- ↑ 'אפילו' - כי השבירה הייתה רק במידות דתוהו ולא במוחין. אך למרות זאת מאחר שגם החכמה דתוהו היא בחינת ישות גם היא ירדה בבחינת השפלה.
- ↑ על פי ספר המאמרים תקס"ו עמוד קע"ה, ביאור תניא לר' יעקב מקדיאן, עמ' סד
- ↑ לקוטי תורה מסעי צ, א.
- ↑ תניא, אגרת הקודש - סימן כ"ד.