![](/images/0/08/סמל_ב"ה.png)
רחמנות – הבדלי גרסאות
אין תקציר עריכה |
עדיין זקוק לעריכה? |
||
| שורה 1: | שורה 1: | ||
רגש '''הרחמים''' הינו משלושת הסימנים המובהקים של כלל ישראל, שהם ביישנים, רחמנים וגומלי חסדים. | רגש '''הרחמים''' הינו משלושת הסימנים המובהקים של כלל ישראל, שהם ביישנים, רחמנים וגומלי חסדים. | ||
| שורה 8: | שורה 8: | ||
== הנקודה הפנימית שברחמנות == | == הנקודה הפנימית שברחמנות == | ||
[[הרמב"ם]]<REF>הל' איסורי ביאה פי"ט הי"ז.</REF> מקדים את הסימן "ביישנים" ל"רחמנים", שכן הסימן של רחמנות, מכיון שהדבר הגורם שהלב יתעורר ברחמים על הזולת הוא עצם טבע הרכות שבנפש — ביישנין. | [[הרמב"ם]]<REF>הל' איסורי ביאה פי"ט הי"ז.</REF> מקדים את הסימן "ביישנים" ל"רחמנים". הרבי מבאר, שכן הסימן של רחמנות, מכיון שהדבר הגורם שהלב יתעורר ברחמים על הזולת הוא עצם טבע הרכות שבנפש — ביישנין. | ||
ובעומק יותר: שלש המדות הן "סימנים" על נקודה אחת — שהיא נקודת מהותו של איש ישראל, ונקודה זו הוא ענין הביטול, שאינו מציאות לעצמו אלא כל ענינו הוא לשמש את קונו, וכמו שאמר [[אברהם אבינו]]<REF>בראשית יח, כז.</REF>"ואנכי עפר ואפר". | ובעומק יותר: שלש המדות הן "סימנים" על נקודה אחת — שהיא נקודת מהותו של איש ישראל, ונקודה זו הוא ענין הביטול, שאינו מציאות לעצמו אלא כל ענינו הוא לשמש את קונו, וכמו שאמר [[אברהם אבינו]]<REF>בראשית יח, כז.</REF>"ואנכי עפר ואפר". | ||
לכן הקדים הרמב"ם מדת הבושה לפני הרחמנות והחסד — כי רגש ה[[בושה]] (שמורה על טבע הרכות ושלילת העזות כו') מבטא את נקודת הביטול באופן גלוי, ולכן זהו הסימן הראשון והעיקרי של ישראל, ושלימות הסימן היא כאשר נקודת ה[[ביטול]] חודרת בכל מציאותו, עד שגם ה[[רחמים]] וה[[גמילות חסדים|חסד]] שלו אינם מצד ה[[גאוה]] אלא רק מצד הביטול, "ואנכי עפר ואפר". <REF> [[לקוטי שיחות]] כרך ל, וירא שיחה א.</REF> | |||
== משורש הדעת == | == משורש הדעת == | ||
גרסה מ־18:54, 28 במאי 2010
רגש הרחמים הינו משלושת הסימנים המובהקים של כלל ישראל, שהם ביישנים, רחמנים וגומלי חסדים.
באחד ממכתביו של הבעל שם טובתבנית:הערת שוליים לבנו רבי צבי, הוא חותם את עצמו:
- דברי אביך המרחם את הבריות, ישראל בע"ש ממעזבוז.
הנקודה הפנימית שברחמנות
הרמב"ם[1] מקדים את הסימן "ביישנים" ל"רחמנים". הרבי מבאר, שכן הסימן של רחמנות, מכיון שהדבר הגורם שהלב יתעורר ברחמים על הזולת הוא עצם טבע הרכות שבנפש — ביישנין.
ובעומק יותר: שלש המדות הן "סימנים" על נקודה אחת — שהיא נקודת מהותו של איש ישראל, ונקודה זו הוא ענין הביטול, שאינו מציאות לעצמו אלא כל ענינו הוא לשמש את קונו, וכמו שאמר אברהם אבינו[2]"ואנכי עפר ואפר".
לכן הקדים הרמב"ם מדת הבושה לפני הרחמנות והחסד — כי רגש הבושה (שמורה על טבע הרכות ושלילת העזות כו') מבטא את נקודת הביטול באופן גלוי, ולכן זהו הסימן הראשון והעיקרי של ישראל, ושלימות הסימן היא כאשר נקודת הביטול חודרת בכל מציאותו, עד שגם הרחמים והחסד שלו אינם מצד הגאוה אלא רק מצד הביטול, "ואנכי עפר ואפר". [3]
משורש הדעת
ע"פ הסברו של אדמו"ר הזקן בליקוטי תורה, רחמנות היא משורש הדעת, ומסיבה זו קטנים אין להם דעת, אין להם רחמנות, וכן נשים שדעתן קלה - מרחמים פחות מאנשים, שמסיבה זו כתוב: כרחם אב על בנים, ולא "כרחם אם על בנים".
הרחמנות קשורה להתקשרות דעתו של המרחם, בדעתו של מי שמרחמים עליו, ולכן מי שאין לו דעת אסור לרחם עליו.
הערות שוליים
- ^ הל' איסורי ביאה פי"ט הי"ז.
- ^ בראשית יח, כז.
- ^ לקוטי שיחות כרך ל, וירא שיחה א.