חמאת ישראל: הבדלים בין גרסאות בדף
מ (קטגוריה) |
מ (קטגוריה) |
||
| שורה 24: | שורה 24: | ||
{{הלכה}} | {{הלכה}} | ||
[[קטגוריה:כשרות]] | [[קטגוריה:כשרות]] | ||
גרסה אחרונה מ־22:58, 24 באוגוסט 2022
חמאת ישראל היא חמאה שנעשתה בידי יהודי. על חמאה של גויים – חלקו בדינה הגאונים: האם לא גזרו בה כלל איסור, או שמא חוששים גם בה ל"צחצוחי חלב". ועל כן יש בה קולא לגבי חלב וגבינה.
דיני החמאה נידונים בסימן קט"ו ביורה דעה.
אם בישל את החמאה - שאריות החלב מופרשות ממנה, וחלקו הראשונים בדינה (באם היא אסורה): הטור כתב שמותר; אבל לדעת הרשב"א היא לא יוצאת מידי איסורה. ולדעת רבינו פרץ אין צורך אפילו בבישול, כיוון שאין בה גומות.
האיסור[עריכה | עריכת קוד מקור]
חמאה של גויים (שלא הייתה בגזירה, ומכיוון שידוע שטמא לא עומד[1]), אם במקום נוהגים היתר – אין למחות בידם. ואם נהגו איסור – אין לשנות. ובאם אין מנהג – אם בישלה עד שיצאו כל שאריות הנוזלים שבה, מותר[2].
בחמאה הקילו, מכיוון שמן הסתם לא עירב טמא, וגם אם כן, הכל הלך בבישול; ואם לא הלך – בטל במיעוטו. והסיבה שהקילו יותר מגבינה – מכיוון שזה לא היה בגזירת הגבינות. והאוסרים סוברים: שהם לא נזהרים מלערב בה איסור[3].
אם הגוי בישלה – מותרת, כיוון שסתם כליהם אינם "בני יומם". ומותר ליהודי לבשל את החמאה על מנת להוציא את שיירי החלב ממנה[4]. הט"ז כתב: שאף שבדרבנן אפשר לבטל איסור לכתחילה, מכל מקום, זה לא נכון לקנות מהגוי חמאה על מנת לבטל את האיסור שבה[5]. והש"ך כתב: שזה לא נקרא "מבטל איסור לכתחילה", כי (1) אולי כלל אין כאן איסור. (2) הוא לא רוצה לבטל את האיסור, אלא לאבדו[6].
הולך ממקום למקום[עריכה | עריכת קוד מקור]
אם הולך ממקום שאין אוכלים למקום שאוכלים (גם אם דעתו לחזור[7]) – יכול לאכול עמהם (כיוון שהם יודעים שזה נעשה בכשרות, ואין בזה איסור[8]). אבל לא יביאנה עמו בחזרתו למקום שאוסרים, אלא אם כן ישנו היכר – שזוהי חמאה ממקום שנהגו היתר. ויש חולקים על היתר זה.
ואם הלך ממקום שנהגו היתר למקום שנהגו איסור – אסור לו לאכול שם[9].
ראו גם[עריכה | עריכת קוד מקור]
הערות שוליים
הבהרה: המידע בחב"דפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.