גבינת ישראל
גבינת ישראל היא גבינה שתהליך הגיבון שלה נעשה על ידי יהודי. וגבינת עכו"ם היא גבינה שגיבונה נעשה על ידי גוי, האיסור של גבינה זו הינו חמור יותר מאשר האיסור על החלב.
דיני הגבינה נידונים בסימן קט"ו ביורה דעה.
תוכן עניינים
האיסור[עריכה]
האיסור של גבינת עכו"ם נידון במשנה[1], ושם רבי ישמעאל שאל את רבי יהושע: מדוע זה אסור? בתחילה הוא אמר לו שזה מפני שמעמידים אותה בקיבת נבילה (בתכולת הקיבה – הנוזלים והקרושים – של נבילה, שיש להם תכונה שגורמת להעמדת הגבינה). וכששאלו – והרי אפילו בקרבן עולה שאסור בהנאה, מותר לגמוע את מה שבקיבה, כיוון שזה רק פרש? ענה לו: שזה מכיוון שמעמידים אותו בקיבת עגלי עבודה זרה. וכששאלו – אם כן זה צריך להאסר בהנאה? הוא העביר נושא.
הגמרא אומרת[2], שהסיבה שהוא העביר נושא היא, מכיוון שהייתה זו גזירה חדשה, ולא היו מגלים את טעמיהן של הגזירות החדשות עד שיעבור משך זמן (של י"ב חודש) בכדי שהגזירה תתפשט. והסיבה האמיתית היא:
- ר' שמעון בן פזי אמר בשם ר' יהושע בן לוי: משום ניקור. דהיינו, משום חשש שנחש ניקר בה, (והם לא מקפידים על גילוי הגבינה בשונה מיין ומים, מכיוון שמסננים אותה), והארס לא נאבד, אלא נשאר בגומות).
- ר' חנינא אמר: (לפי רש"י זהו תירוץ שונה:) שזה מכיוון שנשארים צחצוחי חלב טמאה בגומות שבגבינה[3], (ולפי תוספות, זהו תירוץ אחר:) או שבא לתרץ את שיטת ריב"ל – שהארס נשאר בגומות, ולא מונע מהגבינה להתגבן, ולכן היא עדיין אסורה[4].
- שמואל אמר: שזה מכיוון שמעמידים את הגבינה בעור קיבת נבילה, והעור איננו פרש (כמו תכולתו), והוא אוסר.
- ר' אדא בר אהבה: מפני שמחליקים את הגבינה בשומן חזיר. ר' חסדא: מעמידים אותו בחומץ (של יין). ר' נחמן: מעמידים אותו בשרף של פירות ערלה. הגמרא מקשה על ב' אופנים האחרונים – שצריך להיות אסור בהנאה? ונשארת בקושיה.
רבינו תם אומר[5], שמכיוון שהלכה כר' יהושע בן לוי, ומכיוון שכיום אנו לא חוששים לגילוי (כיוון שלא מצויים נחשים בינינו), הגזירה בטלה. אבל הרמב"ן[6] השיג עליו, ואמר: שאף שהטעם בטל, אך מכיוון שזה נאסר ב"מניין", אי אפשר להתיר בלא "מניין". והטור לא הביא את טעמו של ריב"ל, משום שלא חוששים לגילוי[7]. תוספות הביאו שם: שגם אם העמידו את הגבינה בפרחים ועשבים וכיוצא בזה – זה מותר, ואין מה לחשוש. אבל הרמב"ם פסק בשם הגאונים שהגזירה היא על כל סוגי הגבינות[8].
כן, האיסור של הקיבה איננו משום נתינת טעם, שהרי שומן החזיר וכיוצא בזה אינם נותנים טעם; אלא משום ש"הכל הולך אחר המעמיד", והוא העיקר. דבר זה נוגע גם לגבי האיסור של העמדה בקיבה, שאינו אסור משום "בשר בחלב" (מכיוון שזה צונן בצונן), אלא מכיוון שאם זוהי קיבת נבילה – ה"מעמיד" של הגבינה הוא נבילה[9].
גדריו[עריכה]
איסור גבינת עכו"ם הוא מכיוון שהם מעמידים את הגבינות בקיבת נבילה[10], ואין בעיה משום "בשר בחלב", כיוון שזה צונן, אלא הבעיה היא משום "מעמיד", או מכיוון שבאיסורים אלו האיסור הוא בכלשהו[11].
ומכיוון שהיא נאסרה, אסרו גם אם העמידו אותה בעשבים[12], ומוסיף הרמ"א: שכן הוא המנהג, ואין לפרוץ בזה גדר, אלא אם כן הוא במקום שנהגו היתר מימי הקדמונים[13].
הסיבה שגוזרים על הגבינות בכל מקום: כיוון שיש כאלו שעדיין מעמידים בקיבה, ולכן זה לא כמו האיסורים שמשום "גילוי"[14]; או מכיוון שגזרו על כל סוגי הגבינות שלהם ללא חילוקים[15].
חלב חמוץ[עריכה]
אם לקח חלב חמוץ של גוי בכדי להעמיד בו חלב, אסור לאכול את שלושת הגבינות הראשונות שיעשו ממנו; ובחלב השלישי (השאריות של הפעם השלישית שהעמיד) יהיה מותר להעמיד, כי כלה החלב של הגוי[16].
ישראל רואה[עריכה]
אם יהודי ראה את תהליך החליבה והגיבון, גם אם זה נעשה בידי גויים – זה מותר. וכן הוא המנהג הפשוט[17]. וכתב הש"ך: שיש ריבוי פוסקים האוסרים גם באם ראה את החליבה ואת הגיבון. וההיתר הוא רק באם הבהמות והחלב הם של יהודי, ואז אין איסור, אבל אם הגבינות הן של גוי – אסור[18].
אם יהודי ראה את הגיבון ולא את החליבה – מותר בדיעבד [אם לא היה בחליבה כלל – בהפסד מרובה, ואם היה בחלקה – בדיעבד, גם בלא הפסד מרובה[19]]. מכיוון שיש פחות מקום לחשש – שהרי חלב טמא לא עומד, ולכן (באם הגוי חלב רק בשביל לגבן[20], גם באם קנה את החלב, מכיוון שהגוי חלב על מנת לגבן[21]) מסתבר לומר שהגוי לא עירב והזיק לעצמו[22]. והיינו, כאשר קנה ממנו לפי כמות הגבינה או משקלה. אבל אם קונה לפי מידה, בזה חוששים שיערב[23]. דין זה הוא גם כאשר הבהמות של יהודי, ויש בית של גוי בין ביתו לרפת[24]. והחלב עצמו – אסור, גם אם חלב בשביל לגבן[25]. כיוון שלא ראה את החליבה[26].
הט"ז חלק על הרמ"א, וכתב: שאם נתיר כך (לגבן), יבואו להתיר גם את החלב, ובחלב עצמו הרי יש חשש של איסור דאורייתא. ועל כן הוא פוסק שאסור[27].
והש"ך כתב, שכנ"ל, אסור אם הגבינה היא של גוי, וההיתר כאן הוא – כאשר היהודי קונה את החלב (שנחלב לצורך גיבון) מהגוי, והיהודי מגבן בעצמו[28].
ראו גם[עריכה]
הערות שוליים
- ↑ ע"ז כט, ב.
- ↑ ע"ז לה, א.
- ↑ רש"י.
- ↑ תוס' ד"ה לפי.
- ↑ תוס' ד"ה חדא.
- ↑ בחידושיו על אתר.
- ↑ בית יוסף סימן קטב(א).
- ↑ הל' מאכלות אסורות ג, יד־טו.
- ↑ ר"ן יג, ב בדפי הרי"ף. ובשלטי גיבורים שם א.
- ↑ ס"ב.
- ↑ ט"ז ס"ק ט.
- ↑ ס"ב.
- ↑ רמ"א בס"ב.
- ↑ ט"ז ס"ק י.
- ↑ ש"ך ס"ק יט.
- ↑ ט"ז ס"ק יד בשם הבית יוסף.
- ↑ רמ"א בס"ב.
- ↑ ש"ך ס"ק כ.
- ↑ ש"ך ס"ק כב.
- ↑ ש"ך ס"ק כה.
- ↑ ש"ך ס"ק כד.
- ↑ רמ"א בס"ב.
- ↑ ש"ך ס"ק כג.
- ↑ ש"ך ס"ק כה.
- ↑ רמ"א בס"ב.
- ↑ ש"ך ס"ק כו.
- ↑ ט"ז ס"ק יא.
- ↑ ש"ך ס"ק כא.
הבהרה: המידע בחב"דפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.
