אתכפיא

אתכפיא היא המדרגה הראשונה בעבודה, וענינה היא לכפות את היצר הרע להיות משועבד ליצר הטוב. עבודת זו היא נדרשת מהבינונים שנפשם אינה מתוקנת, והרע שולט אצלם בחלל השמאל שבלב - אך לא מהצדיקים שגמרו לתקן את נפשם. מבואר בספר הזוהר כי "כד אתכפיא סטרא אחרא אסתלק יקרא דקב"ה בכולהו עלמין", שעל ידי עבודת האתכפיא מתגלה ונמשך כבודו של הקב"ה בכל העולמות.

עבודת האתכפיא היא הראשונה מבין שתי המדרגות המרכזיות בעבודה, לעומת עבודת האתהפכא שהיא עבודתם של הצדיקים.

ענינה ומעלתה

עבודת האתכפיא היא המדריגה הראשונה בעבודה, והיא כפיית יצר הרע ליצר הטוב. וזו עיקר עבודת האדם בעבודתו את ה' - כיבוש היצר הרע, והיינו שהאדם מכניע ומרסן עצמו, וכופה את עצמו להתנהגות טובה, בניגוד למאויים השליליים הנובעים מהמדות הגסות שבלבו.

אופן עבודת האתכפיא הוא שכאשר עולה יצר והרהור מהלב אל המוח, מסיח הוא את דעתו ממנו, ודוחה הוא אותו בשני ידים. ובכל דחיה שדוחהו ממחשבתו, אתכפיא סטרא אחרא לתתא, ובאתערותא דלתתא אתערותא דלעילא ונכפה סטרא אחרא דלעילא, המגביה עצמה כנשר.

אף על פי שבמהות עצמו ובמדות שבלבו יש מן הגסות והרע, בכל זאת, בהתנהגותו בפועל הוא מרסן את עצמו, ונכנע לרצון ה' - בלבושים שלו - במחשבה דיבור ומעשה. "כי המוח שליט על הלב בתולדתו וטבע יצירתו".

וזהו עיקר מעלת הבינוני, ועיקר עבודת האדם בכלל. זאת אומרת להתגבר במסירות נפש בעבודת ה', על אף כל הקשיים שבזה.

גדולי הדורות מצאו מקור בדברי חז"ל למעלת ה'אתכפיא' שדוחה אפילו מצוות עשה דאורייתא, כמו שכתוב בגמרא שלמרות איסור צער בעלי חיים, כאשר אדם נתקל בבת אחת בשני חמרים שבהמתם רבצה תחת משאה בעוד לחמר שהוא אהובו צריך עזרה בפריקת המשא ואילו החמר שהוא שונא צריך עזרה בטעינה, מצווה לעזור קודם דווקא למי ששונא (למרות שבינתיים הבהמה של האוהב תסבול), "כדי לכוף יצרו עדיף".

פעולתה

על עבודת האתכפיא נאמר בספר הזוהר: "כד אתכפיא סטרא אחרא אסתלק יקרא דקב"ה בכולהו עלמין" - (כאשר כופים את הסט"א, מתעלה ונמשך כבודו של הקב"ה בכל העולמות).

זאת אומרת, שעבודת "אתכפיא סטרא אחרא" היא נעלית מכל שבח אחר לה', ואפילו מעבודת "אתהפכא", משום שענין אתהפכא הוא שהנפש הבהמית שבאדם נשארת בגדר ישות ונשארת במציאות, אלא שמציאותו מתהפכת לקדושה.

ואמנם מציאות קדושה היא זכה ורוחנית ודבקה בקב"ה, והיא היפך הגמור של הסטרא אחרא שהיא גסה מגושמת וחומרית, אך מכל מקום גם הדברים שהם בגדר הקדושה הם מציאות דבר מה, ואינם בביטול והתאחדות מוחלטת בקב"ה.

אבל אתכפיא הוא ענין הביטול והיציאה ממציאותו לגמרי, שאדם יוצא מהמציאות שלו השלילית, ונעשה בחינת אין ממש, ובזה הוא בטל לאחדות הוי' האמיתית - שאין עוד מלבדו. זאת אומרת, שעל ידי זה הוא מעורר וממשיך בחינת אין האמיתי מעצמותו ית'.

אתכפיא בעניני הרשות

עבודת האתכפיא היא בסור מרע ועשה טוב, ושייכת גם בדברי הרשות. שכל מה שאדם זובח יצרו לשעה קלה על מנת לאתכפיא סטרא אחרא, כגון שחפץ לאכול ומאחר סעודתו עד לאחר שעה, הרי זה בבחינת "והתקדישתם והייתם קדושים", שסופו להיות קדוש ומובדל באמת מהסטרא אחרא על ידי שמקדשים אותו הרבה מלמעלה ומסייעים אותו לגרשה לאט לאט.

אתכפיא בעבודת הצדיק

גם אצל הצדיק, שבמדריגתו הוא גבוה מהבינוני, מאחר שאין לו יצר הרע כלל, שייך להגיע למעלת הבינוני - לעבודת האתכפייא - אבל רק אם עובד את ה' במסירות נפש, תוך כדי התגברות על הקשיים העומדים בדרכו - הקשיים שביחס למדריגתו, תוך כדי אתכפיא של מציאותו, גם מציאותו הרוחנית.

הקשיים העומדים בדרכו של הצדיק שיוכל לבוא למעלת הבינוני, הם בארבעה ענינים:

א) הקשיים הרוחניים בעבודתו הרוחנית שבמדריגתו הנעלית, במאמציו לעלות ממדריגה למדריגה, ובכל עליה שעולה, צריך תחילה לצאת ממציאותו הקודמת ולהיות בבחינת אין, וכהכלל הידוע: יש מיש צריך להיות אין באמצע.

וכמו שכתוב: "שבע יפול צדיק וקם" זאת אומרת, שבכל עליה שהצדיק עולה למדריגה רוחנית, הגבוהה יותר ממדריגתו, הריהו "נופל" תחילה ממדריגתו הקודמת, בבחינת אין, וזה מניעו ומזרזו לעליה גבוהה יותר.

ב) הקשיים שיש לו במלחמתו נגד כללות הרע שבעולם.

ג) הקשיים שיש לו בתיקון מקושריו-תלמידיו, אם יש בידם מעשים שליליים, הגורמים בזה לירידה לרבם, כמו שנאמר למשה רבינו: "לך רד כי שחת עמך", כי עקב ההשחתה של ישראל בחטא העגל נגרמה ירידה (רוחנית) למשה רבינו.

ודבר זה מחייב מאמץ גדול ועצום כדי לתקנם.

ד) והוא העיקר; שעבודת ה' של הצדיקים תהיה אך ורק בכדי לעשות נחת רוח לקב"ה, ולא בשביל סיפוק רוחני לעצמם.

וכאשר מתגבר במסירות נפש על קשיים אלו, הרי גם הוא מגיע למעלת הבינוני - עובד אלקים.

ראו גם

• אתהפכא

• לדוד בשנותו את טעמו לפני אבימלך ויגרשהו וילך

לקריאה נוספת

• מנחם ברונפמן, יאכלו חסידי וישבעו, שבועון כפר חב"ד גליון 1880 עמוד 48