רבי זכריה בן אבקולס: הבדלים בין גרסאות בדף
כתית למאור (שיחה | תרומות) מ (החלפת טקסט – "תפלה" ב־"תפילה") |
מ (החלפת טקסט – "תפלת" ב־"תפילת") תגיות: עריכה ממכשיר נייד עריכה דרך האתר הנייד |
||
| שורה 3: | שורה 3: | ||
בגמרא{{הערה|גיטין נו, א}} מסופר אודות קמצא ובר קמצא שבעקבות הבלבול בשמם נחרב בית המקדש, כי בר קמצא הוזמן לסעודה במקום קמצא, וגרשוהו משם בבזיון גדול, ובעקבות כך החליט להלשין למלך כי היהודים אינם נאמנים אליו. בגמרא שם מוזכר מאמרו של [[רבי יוחנן]], כי רבי זכריה גרם בעקיפין על ידי ענוותנותו לחורבן בית המקדש, כי מכיון שלא התעקש להרוג את בר קמצא שאיים להלשין למלך על כך שבני ישראל לא רצו להקריב את הקרבן שהמלך שלח על ידו - מכיון שהקרבן היה בעל מום, לכן נחרב בית המקדש. לעומת זאת לפי גרסת המדרש, חטאו של רבי זכריה היה במה שלא מיחה על בזיונו של בר קמצא, בעקבות ענוותנותו{{הערה|איכה רבה ד}}. | בגמרא{{הערה|גיטין נו, א}} מסופר אודות קמצא ובר קמצא שבעקבות הבלבול בשמם נחרב בית המקדש, כי בר קמצא הוזמן לסעודה במקום קמצא, וגרשוהו משם בבזיון גדול, ובעקבות כך החליט להלשין למלך כי היהודים אינם נאמנים אליו. בגמרא שם מוזכר מאמרו של [[רבי יוחנן]], כי רבי זכריה גרם בעקיפין על ידי ענוותנותו לחורבן בית המקדש, כי מכיון שלא התעקש להרוג את בר קמצא שאיים להלשין למלך על כך שבני ישראל לא רצו להקריב את הקרבן שהמלך שלח על ידו - מכיון שהקרבן היה בעל מום, לכן נחרב בית המקדש. לעומת זאת לפי גרסת המדרש, חטאו של רבי זכריה היה במה שלא מיחה על בזיונו של בר קמצא, בעקבות ענוותנותו{{הערה|איכה רבה ד}}. | ||
==בחסידות== | ==בחסידות== | ||
שמעתי מ[[הבעל שם טוב|מורי]] שרוב ענותנותו של האדם גורם שנתרחק מ[[עבודת השם]], שמצד שפלותו אינו מאמין כי האדם גורם על ידי [[תפילה| | שמעתי מ[[הבעל שם טוב|מורי]] שרוב ענותנותו של האדם גורם שנתרחק מ[[עבודת השם]], שמצד שפלותו אינו מאמין כי האדם גורם על ידי [[תפילה|תפילתו]] ותורתו [[שפע]] אל כל ה[[עולמות]], וגם ה[[מלאכים]] ניזונין על ידי תורתו ותפילתו. שאלו היה מאמין זה, כמה היה עובד ה' ב[[שמחה]] וב[[יראה]] מרוב כל, והיה נזהר בכל [[אות]] ותנועה ומלה לאומרה כדקא יאות. וגם לתת לב אל מה שאמר [[שלמה]] ע"ה "אם תשכבון בין שפתים", שהקב"ה שומר ושוקד על [[שפתים|שפתי]] האדם לנושקה כשהוא אומרה בתורה ותפילה בדחילו ורחימו. ואם ישים אליו לבו, בוודאי מי הוא זה האיש אשר לא יאחזנו רתת וזיע שהמלך גדול ונורא שומר ושוקד על שפתים של אדם נבזה חדל אישים וכיו"ב. | ||
והוא מעין [מה] שארז"ל ענותנותו של ר' זכריה גרם חורבן כו'. כך האדם ראוי לשום לב ולומר כי הוא סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, וכל תנועותיו ועסקיו ודבורו [והלוכו] עושה רושם למעלה [למעלה], בוודאי יזהר בכל דרכיו ועסקיו שיהיה לשם שמים, מה שאין כן כשחושב האדם מה אני ספון לפגום או לתקן למעלה ולמטה שיהיה נרשם [כל] עסקי למעלה, ובזה הולך בשרירות לבו ויאמר אך שלום יהיה לי. ובאמת זה אינו, כי האדם על ידי מעשיו הטובים הוא דבוק בו יתברך ממש, וכמו שכתוב והלכת בדרכיו, ועל ידי שהוא רחום למטה נתעורר מדה זו של רחום למעלה בכל העולמות, וכמ"ש דע מה למעלה ממך, כלומר "ממך" תדע איזה מדה שנתעורר בך שכך הוא למעלה{{הערה|כתר שם טוב קמה}}. | והוא מעין [מה] שארז"ל ענותנותו של ר' זכריה גרם חורבן כו'. כך האדם ראוי לשום לב ולומר כי הוא סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, וכל תנועותיו ועסקיו ודבורו [והלוכו] עושה רושם למעלה [למעלה], בוודאי יזהר בכל דרכיו ועסקיו שיהיה לשם שמים, מה שאין כן כשחושב האדם מה אני ספון לפגום או לתקן למעלה ולמטה שיהיה נרשם [כל] עסקי למעלה, ובזה הולך בשרירות לבו ויאמר אך שלום יהיה לי. ובאמת זה אינו, כי האדם על ידי מעשיו הטובים הוא דבוק בו יתברך ממש, וכמו שכתוב והלכת בדרכיו, ועל ידי שהוא רחום למטה נתעורר מדה זו של רחום למעלה בכל העולמות, וכמ"ש דע מה למעלה ממך, כלומר "ממך" תדע איזה מדה שנתעורר בך שכך הוא למעלה{{הערה|כתר שם טוב קמה}}. | ||
{{הערות שוליים|}} | {{הערות שוליים|}} | ||
[[קטגוריה:תנאים|זכריה]] | [[קטגוריה:תנאים|זכריה]] | ||
גרסה מ־00:36, 24 באוגוסט 2020
רבי זכריה בן אבקולס היה תנא שחי בזמן חורבן בית המקדש.
בגמרא[1] מסופר אודות קמצא ובר קמצא שבעקבות הבלבול בשמם נחרב בית המקדש, כי בר קמצא הוזמן לסעודה במקום קמצא, וגרשוהו משם בבזיון גדול, ובעקבות כך החליט להלשין למלך כי היהודים אינם נאמנים אליו. בגמרא שם מוזכר מאמרו של רבי יוחנן, כי רבי זכריה גרם בעקיפין על ידי ענוותנותו לחורבן בית המקדש, כי מכיון שלא התעקש להרוג את בר קמצא שאיים להלשין למלך על כך שבני ישראל לא רצו להקריב את הקרבן שהמלך שלח על ידו - מכיון שהקרבן היה בעל מום, לכן נחרב בית המקדש. לעומת זאת לפי גרסת המדרש, חטאו של רבי זכריה היה במה שלא מיחה על בזיונו של בר קמצא, בעקבות ענוותנותו[2].
בחסידות
שמעתי ממורי שרוב ענותנותו של האדם גורם שנתרחק מעבודת השם, שמצד שפלותו אינו מאמין כי האדם גורם על ידי תפילתו ותורתו שפע אל כל העולמות, וגם המלאכים ניזונין על ידי תורתו ותפילתו. שאלו היה מאמין זה, כמה היה עובד ה' בשמחה וביראה מרוב כל, והיה נזהר בכל אות ותנועה ומלה לאומרה כדקא יאות. וגם לתת לב אל מה שאמר שלמה ע"ה "אם תשכבון בין שפתים", שהקב"ה שומר ושוקד על שפתי האדם לנושקה כשהוא אומרה בתורה ותפילה בדחילו ורחימו. ואם ישים אליו לבו, בוודאי מי הוא זה האיש אשר לא יאחזנו רתת וזיע שהמלך גדול ונורא שומר ושוקד על שפתים של אדם נבזה חדל אישים וכיו"ב.
והוא מעין [מה] שארז"ל ענותנותו של ר' זכריה גרם חורבן כו'. כך האדם ראוי לשום לב ולומר כי הוא סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, וכל תנועותיו ועסקיו ודבורו [והלוכו] עושה רושם למעלה [למעלה], בוודאי יזהר בכל דרכיו ועסקיו שיהיה לשם שמים, מה שאין כן כשחושב האדם מה אני ספון לפגום או לתקן למעלה ולמטה שיהיה נרשם [כל] עסקי למעלה, ובזה הולך בשרירות לבו ויאמר אך שלום יהיה לי. ובאמת זה אינו, כי האדם על ידי מעשיו הטובים הוא דבוק בו יתברך ממש, וכמו שכתוב והלכת בדרכיו, ועל ידי שהוא רחום למטה נתעורר מדה זו של רחום למעלה בכל העולמות, וכמ"ש דע מה למעלה ממך, כלומר "ממך" תדע איזה מדה שנתעורר בך שכך הוא למעלה[3].
שגיאות פרמטריות בתבנית:הערות שוליים
פרמטרים ריקים [ 1 ] לא מופיעים בהגדרת התבנית ==הערות שוליים==