המלווה על המשכון

המלוה על המשכון היא סוגיא תלמודית המוזכרת בפעמים רבות בתלמוד בבלי. ישנן ספיקות רבות ודיעות רבות בנושא זה, האם יש למלוה קנין במשכון או לא, ובמקרה שכן האם הוא נחשב כשומר שכר או כשומר חינם או כשואל, שאלה הכרוכה בעיקר האם יש למלוה רווח משמירת המשכון, ומה ההגדרה של רווח.

דברי המשנה

המלוה את חבירו על המשכון ואבד המשכון ישבע ויטול את מעותיו דברי רבי אליעזר, רבי עקיבא אומר יכול הוא שיאמר לו כלום הלויתני אלא על המשכון אבד המשכון אבדו מעותיך אבל המלוה אלף זוז בשטר והניח משכון בידו דברי הכל אבד המשכון אבדו מעותיו

דברי הגמרא

הגמרא בבבא מציעא (פא, ב) מביאה בזה מחלוקת בין רבי אליעזר לרבי עקיבא המובאים במשנה, אשר דעתו של רבי עקיבא היא שהמשכון היא ערובה לחוב, ומי שאיבד את המשכון את בזאת את מעותיו שבשווי המשכון. דעתו של רבי אליעזר היא שאם נשבע שלא איבד את המשכון בפשיעה, זכותו לקבל את ההלוואה לא אבדה.

לאחר שהמשנה עצמה מחלקת בין הלוואה שבשטר שבה המשכון הוא ללא ספק רק לצורך גבייה וממילא השומר עליו הוא שומר שכר, מוסיפה הגמרא שני חילוקים נוספים:

1. אם משכנו בשעת הלוואתו, אין ראיה שהמשכון נועד אכן לגבייה ממש, אלא הוא נועד כדי לבטח את זכויותיו של המלוה כראיה, למרות שיתכן שלא יהיה צורך בכך. אך אם משכנו שלא בשעת הלוואתו הרי זו הוכחה שהמשכון עומד לגבייה, שלולי כן, למה גבה את המשכון? לפי דעת התוספות חילוק זה אינו נוסף על חילוק המשנה, אלא פירוש בלבד. כלומר, כאשר נכתב שטר בשעת ההלוואה, אזי בוודאי המשכון לא נגבה באותה שעה שהרי השטר עצמו משמש כראיה, ולכן בוודאי המשכון נגבה שלא בשעת הלוואתו, אך העיקר הוא שעת גביית המשכון ולא כתיבת השטר. כלומר אם בסופו של דבר המשכון נגבה בשעת ההלואה למרות שנכתב שטר, אין לו דין משכון העשוי לגביה.
2. הגמרא מחלקת בנוסף אם הלוהו מעות, שאז הרווח כולו של הלווה ולכן המלוה נחשב לפי דעת רבי אליעזר שומר חינם, לבין הלווהו פירות ודבר העשוי להתקלקל, שבכך יש לו הנאה מכך שיש לו פסק זמן נוסף למצוא קונה ראוי לפירות, ללא חשש שיתקלקלו ולכן הינו שומר שכר.

בתורת רבותינו נשיאינו

אדמו"ר הצמח צדק דן בשו"ת שלו (חושן משפט סימן נ"ג) בדין המלוה על המשכון וקבע זמן שישלם לו לזמן פלוני דוקא והלוה העביר הזמן ולא פרע, ואחר כך נאבד המשכון או נגנב, האם המלוה נחשב עדיין לשומר על ההלוואה לאחר שפג תוקפה.

בתחילה דן הצמח צדק בשאלה שורשית: מה הוא בעצם שורש חיוב המלוה לשלם על המשכון כאשר הוא מאבדו. האם שורש החיוב הוא התחייבותו לשמור עליו, התחייבות שכמובן פג תוקפה בתום זמן ההלוואה, שהרי לא עלה על דעתו שיצטרך לשמור עליה בזמן זה. או שמא שורש החיוב של המלוה כשומר שכר הוא ההנאה שיש לו משמירת המשכון בכך שהיא מהוה עירבון בטוח לקבלת ההלוואה, כמו שמצינו בגמרא לענין אומן. הצמח צדק דוחה את הצד השני, וקובע שדוקא לגבי אומן, שהעיסקא משתלמת לו בעצם מהותה, שהרי הוא מקבל תשלום על עבודתו, וממילא מציאות שיש לו גם עירבון על תשלום זה, נחשבת הנאה. אך המלוה, שכל ההלוואה אינה רווח כלל בשבילו, אין בהשבתה רווח וממילא גם אין בכך שהוא בטוח בקבלת החוב על ידי המשכון רווח כל שהוא.

אם נסיק כפי הצד הראשון, המסתבר יותר נמצא שלמרות שהוא נחשב כשומר שכר, אין זה אלא באותו זמן שהוא התחייב עליו. מכיון שההנאה היא ב"שכר מצוה" כלומר בכך שהוא מקיים מצוה בהלואה וממילא גם בכל הכרוך בה, כולל שמירת המשכון (שהרי לולי המשכון לא שייך להלוות פן יכחיש), אם כן אין זה אלא באותו זמן שהוא קיבל על עצמו לעשות את המצוה, אבל אי אפשר להכריח אדם לקיים מצוה בזמן שלא קיבל על עצמו.

גם הטעם השני שמוזכר בגמרא "פרוטה דרב יוסף" כלומר שהוא נפטר ממצוות צדקה באותו זמן שהוא מתעסק עם המשכון, אינו נחשב שכר, אלא באותו זמן שההלוואה מונחת ביד הלווה מרצון, ואם כן הפרוטה דרב יוסף היא רווח, אבל באותו זמן שהוא זקוק למעות ואינו מקבלם רק מצד ההכרח שהלוה אינו מחזירם לו, נמצא שהמשכון אינו נחשב הנאה כלל מכיון שהפסד המעות שהוא זקוק להם הוא הפסד גדול יותר לאין ערוך. חידוש זה הוא כנגד דעתו של הבית יוסף בשם הרשב"א אך אדמו"ר הזקן מסיק כי "תורה היא" כו'.

מסקנת הדברים היא כי המלוה פטור אם איבד את המשכון, ואינו מפסיד בשל כך מדמי ההלוואה.