חזרת הנבואה

"מיסודי הדת שהא-ל מנבא את בני האדם", הנבואה מבטאת את התכלית של כל התורה והמצוות - "דירה בתחתונים", שהקב"ה יתגלה כאן בעולם הזה הגשמי דווקא.

ולכן לא מספיק הקשר עם הקב"ה עצמו, אלא צריך שיהיה יהודי בשר ודם שעל ידו יתגלה הקב"ה , ו"אליו תשמעון".

נאמר בגמרא "משמתו חגי זכריה ומלאכי נסתלקה רוח הקודש מישראל", אך הרמב"ם פוסק להלכה את התנאים לגילוי הנבואה, ומובן שזוהי הלכה לדורות, ונוגעת לבני ישראל גם בזמן הגלות, לכן ברור שאין כוונת הגמרא שנסתלקה לגמרי, שאז היה מתאים הלשון 'בטלה' או 'פסקה', אלא רק שאינה מצויה כמקודם לפי שאין אנשים רבים הראויים להשראת השכינה, אלא רק בחכמי הדור, כנאמר בגמרא "מיום שחרב בית המקדש ניטלה הנבואה מן הנביאים וניתנה לחכמים".

נוסף לכך, הרמב"ם כותב ב'אגרת תימן', על-פי חישוב שעושה מנבואת בלעם שמשנת ד'תתקע"ו(לפני כ 800- שנה) - תחזור הנבואה לישראל! ואין ספק שחזרת הנבואה היא הקדמת משיח!

ואכן באותה תקופה חיו כמה וכמה אנשי מופת בעלי רוח הקודש, עד לגילוי חכמי הקבלה - האריז"ל, הרמ"ק ועוד.

עם התגלותה של החסידות, וזריחת הגאולה בעולם, שוב מתגלה חזרת הנבואה לישראל בכל עוצמתה בנשיאי החסידות, החל מהבעל שם טוב הקדוש שהיו נראים על ידו ניסים היוצאים מהטבע, והיה רואה בעיניו ממש מסוף העולם ועד סופו, והמשך בנשיאי חסידות חב"ד, שענו לשואלים בעצות גשמיות, שזה נמסר רק לנביאים ממש, וגילו מופתים למעלה מהטבע לגמרי ובלי הגבלה כלל.

ובעיקר מתגלית הנבואה אצל מלך המשיח עוד קודם הגאולה, כמעין גילוי שלימות הנבואה בגאולה.

ומכיון שנשיא החסידות הוא נביא ה', מקבל כל נושא הנהגתו וחיוב הציות אליו משמעות של חובה הלכתית. כיון שנתקיימו בו התנאים שמונה הרמב"ם, שיהיה ראוי לכך בחכמתו ובמעשיו, ואמר דברים העתידים להיות ונאמנו דבריו - חל על עם ישראל חיוב הלכתי לציית לכל אשר יאמר. ולא מפני האותות שהראה, אלא מפני ציווי הקב"ה בתורה.