דיבוק

דיבוק הוא תופעה של חדירת רוחו של נפטר אל גופו של אדם חי והשתלטות עליו. יש אומרים, שלרוח המת נתנה רשות לכך בעקבות חטא שעבר בהיותו בעולם הזה.

לגבי דיבוקים בתקופתנו אמר ר' חיים מוולזין אמר שלפני ביאת המשיח לא יהיו דיבוקים^{[דרוש מקור]}.

האדמו"ר הזקן מזהה דיבוק

מספר שבועות לאחר מכן, בשיחת שמחת תורה, כהקדמה לכמה חשוב ללמד זכות על הזולת (שע"י זה מגלים את הטוב שבו), הביא הרבי סיפור מהאדמו"ר הזקן, שהביאו לפניו אדם שנכנס בו דיבוק, ואדמו"ר הזקן זיהה ברוח קודשו כי אותו דיבוק מקורו ברוח של אחד מהורגי הנביא זכריה.

אדמו"ר הזקן דן את אותם הורגים לכף זכות, בכך שאמר כי כוונתם הפנימית הטובה היתה למנוע את אמירת נבואת החורבן על ידי זכריה, כדי למנוע את חורבן בית המקדש. זאת מפני שלאחר שנבואת חורבן נאמרת קשה מאד למנוע אותה, ואילו כאשר הדברים אינם נאמרים, קל יותר למנוע זאת. דבר המראה בכללות גם על כוחם של המילים היוצאות מפינו, וכמה חשוב להימנע מלשון הרע.

לאחר לימוד הזכות על ידי אדמו"ר הזקן, עזב הדיבוק את אותו האדם, וזאת משום שלימוד הזכות תיקן את אותה נשמה.

הרבי סיים ואמר כי לאחר אותה פעולה של האדמו"ר הזקן, נפתח פתח עבור כולנו בעניין לימוד הזכות, וגילוי הטוב אצל הזולת.

רק שנים לאחר מכן התברר הסיפור במלואו: להתוועדות ו' תשרי קדמה פניה אל הרבי, בבקשה שיוציא דיבוק מיהודי שבו נכנס דיבוק וסירב לעזוב את גופו. תשובת הרבי היתה כי יש להביאו להתוועדות הקרובה, שתתקיים בו' תשרי. אז הבינו החסידים, כי לא לחינם לימד הרבי זכות על מרים בת בילגה, והיה זה בתור לימוד זכות על הנשמה שנכנסה כ"דיבוק" באותה עת, ומעת לימוד הזכות, עזבה את הגוף בו שכנה.

מקורות

חב"ד אינפו