הבדלים בין גרסאות בדף "משה חיים ספוצ'קינסקי"

מתוך חב"דפדיה, אנציקלופדיה חב"דית חופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
שורה 62: שורה 62:
 
[[קטגוריה:משפיעים בקהילות חב"ד]]
 
[[קטגוריה:משפיעים בקהילות חב"ד]]
 
[[קטגוריה:קהילת חב"ד מונטריאול: אישים]]
 
[[קטגוריה:קהילת חב"ד מונטריאול: אישים]]
 +
[[קטגוריה:שלוחים שנשלחו על ידי אדמו"ר הריי"צ]]

גרסה מ־14:05, 23 בדצמבר 2014

הרב ספוצ'קינסקי מחזיק את התמונה מילדותו עם חברו יהושוע מאחורי הרב ברוך בער מקמניץ

ר' משה חיים ספוצ'קינסקי נולד בט"ז אלול תרפ"ד בכפר קטן בפולין של סובלק עיר שלא היה בה אף חסיד אחד.

בהיותו בן 14 חלתה אמו בדלקת פרקים והרופא שלה שלחה לבלות את חודשי הקיץ באוויר המרפא של עיירת נופש, דרוסקניק, קרבתו לוילנה וגרודנה עשתה דרוסקניק בית הקיץ של גאונים גדולים: הרב חיים עוזר גורודזינסקי, הרב שמעון שקופ, והרב ברוך בער סולובייצ'יק, בילו את הקיץ שלהם שם, כפי שעשו רבים מגדולי הדור באותה תקופה. למעשה, נראה היה שכולם רצו חלק בדרוסקניק. כל בית הפך למלון, כל מטבח מסעדה, והיהודים המסכנים של העיר ציפו לצפיפות הכלכלית השנתית בחודשי הקיץ, הרב של דרוסקניק הקים ועדה כדי לעזור לכל בחור למצוא מיטה בעיר לימי בין הזמנים,

משה חיים, שהגיע מהחיידר, זכה ללוות את אמו כדי ליהנות מאוויר המדינה בדרוסקניק. כפי שילדים עושים, הוא הלך לבית הכנסת ועד מהרה מצא לעצמו חבר, ילד אחר בגילו. שני ילדים בילו אחר צהריים שמחים לשחק ביחד.

הנער, ששמו היה יהושע, שאל משה חיים אם הוא רצה לפגוש את הסבא שלו.

"מי זה הסבא שלך?"

"ראש ישיבת קמניץ, הרב ברוך בער," הייתה התשובה.

הילד מעולם לא שמע על קמניץ או ראש הישיבה שלו, אבל הוא לקח את החבר החדש שלו על ההצעה. יחד, הם נכנסו אל תוך היער, שבו, מוקף בחומה של עצי אורן, הרב ברוך בער ישב על כיסא פסי חוף, שקוע בלימוד.

הוא הרים את המבט וברך את הנכד, שהציג את החבר החדש שלו. ר 'ברוך בער' ברך אותו בחום.

במהלך הימים הבאים, משה חיים ויהושע יצרו קשר עמוק, משה חיים בילו יותר ויותר זמן בסמיכות לראש הישיבה הקדושה. יום אחד, ר 'ברוך בער שאל את הילד שבו הוא למד. הוא ענה שהוא סיים את לימודיו ב"חיידר" ב'סובלק' וסביר הייתי הולך לישיבה בלומז'ה, כפי שעשו רוב הבנים בעיר הולדתו.

"בואו ללמוד על ידינו, יש ישיבה קטנה נפלאה בקמניץ, לבני גילך, ואני אדאג לך."

הנער היה סקרן, והלך לשאול את אמא שלו. אמו עשתה את דרכה ביער והתקרבה לראש הישיבה.

"מי יטפל בו?" היא שאלה.

"הרבנית שלי תתייחס אליו כמו בן, ואנו נבטיח כי הוא יאכל טוב וישן טוב."

היא כתבה מכתב לבעלה, בקשה את רשותו, אבל הוא לא ידע הרבה על קמניץ והראש ישיבה.

"אבל הוא ביקש מהרב של ה"חיידר" בסובלק, הרב צימרמן, שהבטיח לו שהקמניץ היא ישיבה 'טובה', והוא נתן את הסכמתו. חודשים לאחר מכן, כשחזרתי הביתה לפסח, הרב, הרב דוד סובאלקר, ברך אותי בהתרגשות, שרוצה לדעת הכל על קמניץ, ור 'ברוך בער. רק אז היה האבא שלי באמת משוכנע. "

יש תמונה מפורסמת של ר 'ברוך בער יושבת על כיסאו ביער של דרוסקעניק, עם שני נערים שעמדו מאחוריו. אחד מהם הוא נכדו, יהושע, והשני, ברוב הספרים, עדיין לא מזוהה. עד עכשיו. זה יהודי עם עיניים כחולות בהירות שישבו לידי, ר 'משה חיים. הוא מגיע לארנק שלו וייסוג המקורי, מראה לי את כתב היד על הגב.

"זה כתב היד של האמא שלי, זה כל מה שיש לי ממנה. מה שקרה הוא שביום הראשון, היה צלם שם בחוץ ביער, כך יהושע ואני עמדנו מאחורי סבו לתמונה. האמא שלי הייתה כל כך נרגשת עם זה שהיא שלחה עותק לאחיה באמריקה עם פתק על הגב. מאוחר יותר, כשהגעתי לאמריקה, הלכתי לבקר את הדוד של זה בואל, מסצ'וסטס. הוא הושיט לי את התמונה, תזכורת לזמנים פשוטים יותר, כמה שבועות השקטים ביותר של החיים שלי. "

וכך, כאשר הגיעה לחופשה קרובה, הצטרפו משה חיים, יהושע והסבא והסבתא שלו לנסיעה לקמניץ. הם נסעו ברכבת לבריסק, ומשם, עגלה לקמניץ. נאמן למילה שלו, ר 'ברוך בער דאג לילד לאורך כל הטיול.

משם עבר לקובה שביפן עד שהגיע לשנחאי שם למד בישיבה עד סגירתה בשנת תש"ו.

בשנת תש"ו הגיע לניו יורק, שם פגש את אדמו"ר הריי"צ והתקשר אליו והפך לחסידו המובהק, ושלוש שנים לאחר מכן בשנת תש"ט, נשלח על ידו למונטריאול, על מנת שישמש כשוחט בקהילה.

ברבות השנים התמנה כמשפיע בקהילת אנ"ש במונטריאל, והתמנה לרב בבית הכנסת נוסח האר"י, שם כיהן במשך שישים שנה. נכדיו משמשים כשלוחי הרבי ברחבי העולם.

ר' משה כתב את ספר "זכרונותי".

הלך לעולמו בגיל 90 בכ' אלול תשע"ד.


משפחתו

  • אשתו: שרה לאה,
  • ילדיו: חנה קפלנד (קולומבוס, אוהיו), רבקה ליין (ברוקלין, ניו יורק), ורחל אבן ספיר (גרשוביץ) (חשמונאי, ישראל) והרב יצחק זאב ספוצ'קינסקי (וועסט לייק, קאליפורניה)

קישורים חיצוניים

mishpacha.com/Browse/Article/340/If-Not-for-My-Rebbi-I-Wouldnt-Be-Here-TodAY