שינויים

ה'''אות''' - מופת - הוא אחד מסוגי הנסים והנפלאות שעושה ה' בעולם כדי להוכיח את אדנותו על ה[[נבראים]].

==ענין האות==

הענין בזה הוא, כי עצם ה[[חכמה עילאה]] מאוחדת ב[[אור אין סוף]] ב"ה ואינה מלובשת ב[[עולמות]] להחיותם. אבל הארה והמשכה מצומצמת מחכמה עילאה נמשכת ומשתלשלת לתוך עלמין באופן של העלם והסתר - להחיותם. לכן העולמות מוגבלים במגבלות הטבע - בגלל הצמצום וההעלם של האור האלקי.

כלומר, שצירוף ה[[אותיות]] האלקיות המרכיבות את המאמר האלקי - דבר ה' - המחיה את הנברא ומגביל אותו לטבעו בהתאם להגדרת הצירוף, הריהו משתנה ממהותו, והופך להיות מאמר אלקי אחר, ואז יתכן שהמים יהפכו לדם והיד הבריאה למצורעת וכדו'. ולכן בכדי להחזיר את היד למצב שלפני הנס, צריך נס נוסף שיחזיר ויהפוך את היד המצורעת לבריאה.

כלומר, שהנס התמקד רק בהעברת תכונת הבעירה של השמן אל החומץ, אבל לאחר העברה הרי זה קיים כטבע.

כגון ה[[מים]] שנהפכו ל[[דם]] - הנה גם בשעה שנהפכו לדם - לא הפסיקו להיות מים, ובשעה שהמצרים שותים וטועמים בהם טעם דם, הנה ישראל שותים אותם - שתית מים. כי במהותם הם דם ומים כאחד באופן נסי.

ולכן היו כל המופתים על ידי [[משה]], שהוא בחינת הארת החכמה, כמו שכתוב "כי מן המים משיתהו" - רמז לחכמה עילאה.

זו גם הסיבה שהמופת הראשון שהראה הקב"ה ל[[פרעה]] היה המטה שנהפך לנחש, כי זוהי ההקדמה לכל [[עשר המכות]], ובאה לבטא את עיקר ענינן. כי המכות נועדו לשבר את הקליפות והס"א, אשר מחשיבים עצמם לישות נפרדת מה' ודבר בפני עצמו. ולכן ההקדמה לזה הוא המטה - הרומז להמשכת והטיית האור האלקי, הנה הוא נהפך לנחש - הוא התנים הגדול הרובץ בתוך יאורי מצרים, "אשר אמר לי יאורי ואני עשיתני". להורות כי רק מבחינת האור והמשכת הקדושה הנקרא מטה, נמשך החיות והקיום להתנין מקור הקליפות, ולכן מלכות ה' בכל משלה, וברצונו יחזור התנין להיות מטה כבתחילה, אבל ישראל עצמם לא היו צריכים למופתים כלל, כי הם מאמינים בני מאמינים, וכמ"ש: "ויאמן העם וישמעו כי פקד ה' כו'".