לוי יצחק שניאורסון (אב אדמו"ר שליט"א): הבדלים בין גרסאות בדף
(פירוש נוסף) |
אין תקציר עריכה |
||
שורה 17: | שורה 17: | ||
==נישואין== | ==נישואין== | ||
כשהגיע רבי לוי יצחק לעונת השידוכין הציע לו כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב את השידוך בינו לבין הרבנית חנה שהייתה בתו של הגאון החסיד רבי [[מאיר שלמה ינובסקי]] שהיה רבה של העיר [[ניקולייב]], עיר הולדתו של [[הרבי]]. מועד החתונה נקבע ליום חמישי שלאחר [[חג שבועות]], אך בשל מחלתה של הכלה, רצה אביה לדחות את החתונה. אבי הכלה רבי מאיר שלמה ינובסקי שלח שליח מיוחד לכ"ק אדמו"ר מוהרש"ב, בכדי לקבל את הסכמתו לדחיית החתונה, אך הלה נתקל בסירובו של הרבי הרש"ב אשר נתן את ברכתו שהכל יהיה על הצד היותר טוב, וכי אין ממה לחשוש. ואומנם אכן כך היה, החתונה התקיימה במועד שנקבע ביום חמישי [[י"ג סיון תר"ס]] (1900 למניינם). | כשהגיע רבי לוי יצחק לעונת השידוכין הציע לו כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב את השידוך בינו לבין [[הרבנית חנה]] שהייתה בתו של הגאון החסיד רבי [[מאיר שלמה ינובסקי]] שהיה רבה של העיר [[ניקולייב]], עיר הולדתו של [[הרבי]]. מועד החתונה נקבע ליום חמישי שלאחר [[חג שבועות]], אך בשל מחלתה של הכלה, רצה אביה לדחות את החתונה. אבי הכלה רבי מאיר שלמה ינובסקי שלח שליח מיוחד לכ"ק אדמו"ר מוהרש"ב, בכדי לקבל את הסכמתו לדחיית החתונה, אך הלה נתקל בסירובו של הרבי הרש"ב אשר נתן את ברכתו שהכל יהיה על הצד היותר טוב, וכי אין ממה לחשוש. ואומנם אכן כך היה, החתונה התקיימה במועד שנקבע ביום חמישי [[י"ג סיון תר"ס]] (1900 למניינם). | ||
לאחר החתונה שיגר כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב מכתב ברכה לאבי החתן רבי ברוך שניאור שניאורסון, וזאת נוסף למברק ששלח ביום החתונה עצמו. וזה לשונו: "ב"ה יום ג' ו' תמוז תר"ס לפ"ק כבוד נכד דודי ידידי עוז הרה"ח המפורסם נכבד י"א כו' מו"ה ברוך שניאור שי'. מעומק ליבי אברכו בברכת מז"ט בעד כלולות בנו רחומאי דנפשאי מר לוי יצחק שי'. ייתן ה' שזיווגם יעלה ליפה באריכות ימים ושנים טובים ונעימים ברוחניות וגשמיות ובהצלחה בכה"פ בדור ישרים זרע ברך ה' כפי רצון כ"ק אבותינו הק' זצוקללה"ה נ"ע זי"ע, וכבודו יקבל מהם עונג ונחת די חפצו בכל פרט ופרט. מגודל טרדתי נתאחר המכ' עד כה, והטע"ג בטח קבלו בזמנו. ויקבלו החיים והשלום והברכה מאדון השלום כאוות נפשו ובן דודו ידידו עוז דורש שלומו מלב ונפש חפיצה תמיד כל הימים". | לאחר החתונה שיגר כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב מכתב ברכה לאבי החתן רבי ברוך שניאור שניאורסון, וזאת נוסף למברק ששלח ביום החתונה עצמו. וזה לשונו: "ב"ה יום ג' ו' תמוז תר"ס לפ"ק כבוד נכד דודי ידידי עוז הרה"ח המפורסם נכבד י"א כו' מו"ה ברוך שניאור שי'. מעומק ליבי אברכו בברכת מז"ט בעד כלולות בנו רחומאי דנפשאי מר לוי יצחק שי'. ייתן ה' שזיווגם יעלה ליפה באריכות ימים ושנים טובים ונעימים ברוחניות וגשמיות ובהצלחה בכה"פ בדור ישרים זרע ברך ה' כפי רצון כ"ק אבותינו הק' זצוקללה"ה נ"ע זי"ע, וכבודו יקבל מהם עונג ונחת די חפצו בכל פרט ופרט. מגודל טרדתי נתאחר המכ' עד כה, והטע"ג בטח קבלו בזמנו. ויקבלו החיים והשלום והברכה מאדון השלום כאוות נפשו ובן דודו ידידו עוז דורש שלומו מלב ונפש חפיצה תמיד כל הימים". |
גרסה מ־00:55, 18 בספטמבר 2007
הרב הגאון המקובל האלוקי רבי לוי יצחק שניאורסון נולד ביום ח"י ניסן תרל"ח (1878 למניינם) בעיירה פודוברנקה הנמצאת ע"י העיר הומיל רוסיה, להוריו הרה"ג רבי ברוך שניאור שניאורסון ולרבנית מרת זלדה רחל. רבי לוי יצחק נקרא על שם סבו הרה"ג רבי לוי יצחק בן הרב"ש, שהיה בנו של רבי ברוך שלום (בן הצמח צדק) שנפטר בדמי ימיו.
רבי לוי יצחק היה חסיד של 3 אדמו"רים: כ"ק אדמו"ר המהר"ש, כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב כ"ק אדמו"ר הריי"צ. אמו הרבנית מרת זלדה רחל הייתה בתו של החסיד רבי זלמן חייקין, שהיה ממקושרי כ"ק אדמו"ר הצ"צ כ"ק אדמו"ר המהר"ש.
בכ' מנחם אב תש"ד (1944 למניינם), התסלק ר' לוי יצחק בעיר אלמא אטא, לאחר שנות סבל בעיר גלותו צ'יאלי.
צעירותו
בצעירותו למד ר' לוי יצחק תורה אצל דודו זקנו ר' יואל חייקין שהיה הרב של פודוברנקה. בגיל צעיר ניכר היה כבר בגדלותו הגאונית, וכמו שכותב עליו מחותנו כ"ק אדמו"ר הריי"צ: "כבר משחר ילדותו של הרב רלו"י שניאורסאהן נתגלו אצלו כשרונותך עילויים יוצאים מן הכלל".
בצעירותו הוסמך רבי לוי יצחק להוראה מאת גאוני הדור בזמנו, ביניהם הגאון הרב רבי חיים מבריסק והגאון רבי אליהו חיים מייזל מלודז'.
נישואין
כשהגיע רבי לוי יצחק לעונת השידוכין הציע לו כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב את השידוך בינו לבין הרבנית חנה שהייתה בתו של הגאון החסיד רבי מאיר שלמה ינובסקי שהיה רבה של העיר ניקולייב, עיר הולדתו של הרבי. מועד החתונה נקבע ליום חמישי שלאחר חג שבועות, אך בשל מחלתה של הכלה, רצה אביה לדחות את החתונה. אבי הכלה רבי מאיר שלמה ינובסקי שלח שליח מיוחד לכ"ק אדמו"ר מוהרש"ב, בכדי לקבל את הסכמתו לדחיית החתונה, אך הלה נתקל בסירובו של הרבי הרש"ב אשר נתן את ברכתו שהכל יהיה על הצד היותר טוב, וכי אין ממה לחשוש. ואומנם אכן כך היה, החתונה התקיימה במועד שנקבע ביום חמישי י"ג סיון תר"ס (1900 למניינם).
לאחר החתונה שיגר כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב מכתב ברכה לאבי החתן רבי ברוך שניאור שניאורסון, וזאת נוסף למברק ששלח ביום החתונה עצמו. וזה לשונו: "ב"ה יום ג' ו' תמוז תר"ס לפ"ק כבוד נכד דודי ידידי עוז הרה"ח המפורסם נכבד י"א כו' מו"ה ברוך שניאור שי'. מעומק ליבי אברכו בברכת מז"ט בעד כלולות בנו רחומאי דנפשאי מר לוי יצחק שי'. ייתן ה' שזיווגם יעלה ליפה באריכות ימים ושנים טובים ונעימים ברוחניות וגשמיות ובהצלחה בכה"פ בדור ישרים זרע ברך ה' כפי רצון כ"ק אבותינו הק' זצוקללה"ה נ"ע זי"ע, וכבודו יקבל מהם עונג ונחת די חפצו בכל פרט ופרט. מגודל טרדתי נתאחר המכ' עד כה, והטע"ג בטח קבלו בזמנו. ויקבלו החיים והשלום והברכה מאדון השלום כאוות נפשו ובן דודו ידידו עוז דורש שלומו מלב ונפש חפיצה תמיד כל הימים".
מאסרו
רבי לוי יצחק היה סמוך על שולחן חותנו רבי מאיר שלמה ינובסקי רבה של ניקולייב, במשך תקופה בת 10 שנים עד לשנת תרס"ט (1909 למניינם), וישב ועסק בתורה יומם ולילה. לאחר מכן עלה לכהן בהוד פאר והדר כרבה של העיר יקטרינוסלב.
30 שנה מאוחר יותר בליל ט' ניסן תרצ"ט (1939 למניינם) בשעה 3 לאחר חצות, נשמעו דפיקות על דלת ביתו של רבי לוי יצחק שהתגורר ברחוב בריגאדנע 13 בעיר דנייפרופטרובסק (יקטרינוסלב לשעבר). כאשר פתחה הרבנית חנה את הדלת, עמדו מולה 4 אנשי נ.ק.וו.ד. (המשטרה החשאית הרוסית המקבילה לגסטאפו ימ"ש של אותה התקופה אותה משטרה חשאית נאצית הידועה לשימצה) - ושאלו היכן הרב שניאורסון? מייד בהיכנסם לבית, בעוד הרבנית חנה ניגשת להודיע לבעלה על ה"אורחים" הבלתי-קרואים, צעדו ארבעת סוכני המשטרה החשאית אחרייה, ונעמדו ליד כל דלת מדלתות הבית. אחד מאנשי המשטרה החשאית הנ.ק.וו.ד. הציג בפני רבי לוי יצחק צו חיפוש וצו מעצר. ארבעת סוכני המשטרה החשאית בדקו את כל הספרים אשר היו מסודרים בחמשת הארונות בביתו של רבי לוי יצחק, ביניהם ספרי קבלה, שו"ת (שאלות ותשובות) בכתב-יד, קשרי מכתבים ומברקים מחו"ל. את הכל ארזו בחבילות ולקחו עימם. ארבעת סוכני המשטרה החשאית עבדו עד לשעה 6 בבוקר ולאחר שבדקו את כל הבית הם פנו לרבי לוי יצחק וציוו עליו: "רבי, התלבש ובוא איתנו!".
מאחר ואותם הימים היו ימי ערב פסח, ורבי לוי יצחק הבין כי לא יוכל לקיים את סדר הפסח בביתו, איפשרו לו סוכני המשטרה החשאית לקחת עימו חבילה קטנה של 2 ק"ג מצות. כאשר באה הרבנית ביום המחרת למטה המשטרה החשאית להביא לבעלה את האוכל, היא נענתה כי בבית הסוהר מגישים אוכל לכלל האסירים וכי האוכל כשר לפי דיני ישראל. בנוסף נאמר לה כי בעלה איננו שם. כך ובדרך זו אנשי המשטרה החשאית התחמקו מהרבנית חנה בכל פעם שהייתה מביאה לבעלה אוכל. רק לאחר מספר ימים היא התבשרה שבעלה נמצא בבית הסוהר המקומי ושיש באפשרותה להעביר לבעלה אוכל וכסף.
לאחר מספר ימים העבירו השילטונות את רבי לוי יצחק לבית הסוהר בקיוב שם שהו פושעים אשר נשפטו על עוונות חמורים. ר' לוי יצחק נאסר על ידי השילטונות, אשר ראו בו כמי שעומד במקומו של כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ ואשר מדרבן ומניע את כל הפעילות היהודית ברוסיה.
אנשי המשטרה החשאית שעצרו את רבי לוי יצחק ניסו בכל כוחם להוכיח כי הוא פועל כנגד השילטונות, ולכן הם הושיבו אותו בתנאי מאסר קשים ביותר, והיו מטרטרים אותו מבית סוהר אחד למשנהו. פעם אחת אף הכניסו אותו לצינוק למשך 32 יום, אך רבי לוי יצחק עמד כסלע איתן יצוק ולא הודה בשום אשמה אשר כביכול יוחסה לו.
על מאסרו של רבי לוי יצחק כתב עד ראייה אשר ישב יחד עימו בבית הסוהר וזה לשונו: "-... מי יכול לעמוד בניסיונות אלה. בין מועטים אלה נצרף בכור העוני הרב לוי יצחק שניאורסאהן זצ"ל. לא הודה! לא חתם על האשמה! כגבור פלאי קיבל את מנת הייסורים שנפלה בחלקו ולא נכנע. קיבל באהבה דין שמיים ולא הודה למעניו. בכל מירוץ הדמים הנורא אשר מיליונים נלכדו בו, נשאר הרב מיקטרינוסלב היחידי ממש שלא שלטה בו אש הגיהנום ולא הכריעה אותו היד התקיפה! עובדה זו הייתה נמסרת מאחד לשני כאגדת פלאים. בבתי הסוהר דיברו הכל עליו כעל אדם עילאי..."
גלותו
בתום מספר ימי חקירה, בהיעדר הוכחות וראיות מוצקות מצד השילטונות על פעילותו של רבי לוי יצחק, אשר כל תכליתן היה להביא להרשעתו, הוחלט להרחיק את רבי לוי יצחק מכל יישוב יהודי, ודינו נגזר ל-5 שנות גלות במזרח אסיה. במשך חודש ימים עשה רבי לוי יצחק את מסעו ברכבת אסירים, מבית הכלא בעיר יקטרינוסלב, עד אשר הגיעה הרכבת לתחנתה הסופית בעיר אלמא-אטא אשר במדינת קזחסטאן.
המסע היה מפרך ביותר. הצפיפות והתנאים הבלתי אנושיים אשר שררו ברכבת לא הפריעו לרבי לוי יצחק. הדבר היחיד אשר הפריע לו ביותר היה המחסור במים לנטילת ידיים של שחרית. במשך 11 יום לא היה מים בכלל. גם מים לשתייה ניתן לאסירים במשורה, אשר לא הספיק כלל להרוות את צימאונם. רבי לוי יצחק אשר גם במצב קשה זה היטיב להקפיד על מצוה קלה כבחמורה, ויתר על מיי השתייה המועטים שקיבל לטובת קיום מצוות נטילת הידיים בלבד.
ביום ט"ו שבט ת"ש (1940 למניינם) הגיע המסע המפרך לסיומו, כאשר הרכבת הגיעה לבסוף לעיר אלמא-אטא בירת קזחסטאן. בתום 10 חודשים של אימה וחרדה בבתי הכלא השונים שבהם היה מוחזק, בהם מנסים השילטונות קרי המזג לאבד כל צלם אנוש מהאסירים, הרגיש רבי לוי יצחק לראשונה את עצמו כדמות אנוש. הנה הוא הולך לבדו מבלי שהצל של השומר מלווה אותו.
החופש אשר ניתן לאסירים בהגיעם לאלמא-אטא היה מוגבל מאוד. מיד בהגיעם נשלחו האסירים כשהם הולכים בקבוצות קבוצות למקומות נידחים בקזחסטאן, שם נגזר עליהם ל"בלות" שנים אחדות בגלות. בשל העובדה שרבי לוי יצחק נחשב כביכול בעיני השילטונות לאסיר מסוכן ביותר, הוא נשלח למקום הנידח ביותר שהיה בקזחסטאן ששמו צ'יאלי. בי"ט שבט ת"ש (1940 למניינם) הגיע רבי לוי יצחק למקום גלותו בצ'יאלי במדינת קזחסטאן.
צ'יאלי הייתה בית סוהר ענק פשוטו כמשמעו, מסוג בתי הסוהר אשר לא היה בו כלל צורך להחזיק מסביבו שומרים. לברוח מצ'יאלי הייתה משימה בלתי אפשרית. סביב בית הסוהר הענק הזה היו מאות קילומטרים של מדבר עם ביצות. האוויר שם היה מעופש, ויתושי הביצות היו רודפים את האדם להיכן שרק הלך. הבתים של צ'יאלי היו עשויים חימר, וקירות הבתים היו תמיד לחים ורטובים. בימות הקיץ השמש הייתה לוהטת מאוד ומעלה צחנה וריחות לא נעימים, אשר גרמו לפריצתן של מחלות מסוכנות, אשר היו מקצרות חיי אדם, שלא לדבר על ימות החורף שבהם היה הקור מקפיא מנשוא. למקום הזה בדיוק הגיע רבי לוי יצחק באישון לילה. מבול גשם עז קידם את פניו. נפש חי'ה לא נראתה בחוץ מלבדו, שהייתו בקור המקפיא הייתה מסוכנת ביותר. אבל רבי לוי יצחק ואסיר יהודי נוסף אשר היה עימו לא נשברו, וכיתתו את רגליהם כשאין להם לא כתובת ולא מכר שאליו אפשר להיכנס.
לשניים נודע שבמקום מתגורר חייט יהודי שהוגלה לצ'יאלי לפני זמן רב ונשא אישה נוכרייה. רבי לוי יצחק וידידו היהודי נסחבו בגשם לביתו של אותו החייט היהודי בתקווה שהלה ייתן להם להיכנס לפחות עד אור הבוקר. כאשר ראה החייט היהודי מי עומד לפניו, טרק בפניהם את דלת ביתו ולא נתן להם להיכנס לביתו. כל בקשותיהם ותחנוניהם של רבי לוי יצחק וידידו היהודי להיכנס פנימה לא הועילו, ובאין כל ברירה הם המשיכו ללכת עד אשר הבחינו מרחוק באור קלוש הבוקע מחלון של אחד הבתים.
בעל הבית שהיה גוי ריחם על השניים שנראו לו מוזרים, ואיפשר להם להיכנס לביתו. מצבו הפיזי והנפשי של רבי לוי יצחק היה קשה והלך והתערער יותר ויותר, הוא היה בודד מאוד במקום הגלות אליו נשלח. מצבו הוקל כאשר הגיעה הרבנית חנה לבקרו בצ'יאלי.
הסתלקותו
בדרך לא דרך ומתוך מסירות נפש עצומה עשתה הרבנית חנה את דרכה למקום הנידח הזה. למעלה מ-4 שנים היה רבי לוי יצחק בגלותו בצ'יאלי. לאחר חג הפסח שנת תש"ד (1944 למניינם) הגיע רבי לוי יצחק תשוש וחלוש ממקום גלותו בצ'יאלי לעיר אלמא-אטא בירת קזחסטאן.
נראה היה באותו הרגע כי רבי לוי יצחק הגיע אל המנוחה ואל הנחלה, אבל דווקא מנוחה זו היא אשר הביאה להתפרצותה המחודשת של המחלה הממארת אשר כירסמה בו מזה זמן רב, בעקבות הייסורים ממצבו הכללי והבלתי אנושי, במצור וברעב שעבר במקום גלותו בצ'יאלי, תנאים אשר מחד גרמו לשככת המחלה ולאי-התגלותה בתוקפה בתקופה מסויימת, ומאידך גיסא הביאו להתפרצותה בעת ובעונה אחת מאוחר יותר.
ואכן למרבה הצער כך באמת היה - לאחר שהגיע רבי לוי יצחק לאלמא אטא - אל המנוחה והנחלה - והסביבה הייתה נוחה לו, נתעוררה המחלה ביתר שאת ובמשנה מרץ רח"ל, הרופאים אשר טיפלו ברבי לוי יצחק לא מצאו שום תרופה אשר תוכל להצילו, ומצבו הלך והיתדרדר מיום ליום. בימים האחרונים היה רבי לוי יצחק כבר חלש ביותר. "הלוא תראה - הצביע על היד שלו כאשר שוחח עם אחד מהאנשים שהיו עימו -כי לא נשאר על גופי אלא עור ועצמות בלבד. טעמה של אכילה אינני חש כלל..." אמר.
על יומו האחרון של רבי לוי יצחק היטיב לספר עד ראייה וזה לשונו: - "ביום שלישי בלילה זכיתי אני ועוד אחד לעמוד כל הלילה ליד מיטתו לשמשו. שפתותיו מילמלו ללא הרף, אך קולו לא יישמע. לפתע התעורר, פתח את עיניו, וביקש להביא לו מים לנטילת ידיים. כאשר הגישו לו את המים, אמר: "מען דארף זיך אריבער כאפן אויף יענער זייט!" (יש להתכונן לעבור לצד ההוא...) היו אלה דבריו האחרונים".
למחרת, ביום רביעי, עשרים לחודש מנחם-אב שנת תש"ד (1944 למניינם), מצבו של רבי לוי יצחק הורע, הוא סבל מכאבים נוראים. הוא לא הפסיק מלמלמל בשפתיו. אחד הנוכחים שהיטה את אוזנו לשמוע מה מרחשין שפתותיו, שמע מילים מקוטעות שיצאו ממנו באנחה: ועקבותייך לא נודעו... אי, עקבות משיחא... עקבות משיחא... לעת ערב כאשר מצבו היתדרדר הבהילו לביתו רופא אשר נתן לו מספר תרופות אך נשמתו הטהורה נפרדה מגופו הטהור ועלתה לשמי מרום...
ההלווייה נערכה למחרת. לפני ההלווייה, לאחר שסיימו את מלאכת הטהרה קראו לרבנית חנה להתקרב למיטת בעלה.
עד ראייה אחר תיאר את מסע ההלווייה וזה לשונו: "...בקצה אסיה התיכונה בעיר אלמא-אטא, נערכה תהלוכת אבל עגומה, אשר כמתגנבים, מלאי פחד בלהות וצלמוות, השתתפו בה היהודים המעטים שנתגלגלו לשם. ליוו למנוחת עולמים את אחד האחרונים ממנהיגי היהדות השסועה והמוחנקת של רוסיה. הרחק מעירו ומעדתו טולטל ענק הרוח, בחזקת היד האכזרית של שילטון הרשע ונסתם הגולל על שריד עשוי לבלי חת של יהדות שלימה. דומם צעדו המלווים, כל אחד כאילו הולך לתומו, לעבודתו. כל אלה פקידים במוסדות הממשלה, עובדים וגולים. כל אחד מסתכל לצדדים אם אין מרגישים בו ובקלקלתו - כי אחרי הארון הוא הולך! עמוק בלב טמון הצער הנורא, עם הפחד והחרדה כי לא יוודע לאיש ולא יתנקמו בו. כי הרי הלווייה של רב יהודי יכולה להיות נידונה כהפגנה נגד "המהפיכה", ומשתתפייה יכלו לשלם בעד "חטא" זה בשנות מאסר וגולה למקומות נידחים. כך הלך לעולמו אחד המיוחד, ואולי האחרון מיחידי הסגולה, הרב הנפלא שעמד בעקשנות כצור חלמיש בין מיצרי שאול ומצוקי שחת, הוא לא נכנע תחת היד הטמאה!"
כיום פועל בעירו בית ספר ממלכתי יהודי הנקרא על שמו "אוהל לוי יצחק".