ישראל לוין – הבדלי גרסאות

עיון אינטראקטיבי בהיסטוריה

→ העריכה הקודמת העריכה הבאה ←

חזותיקוד ויקי

@@ שורה 53: / שורה 53: @@
 אולם, בד-בבד עם כאבו וצערו, התקשר ר’ ישראל תוך זמן קצר ביותר בעבותות אהבה וחיבה אל כ”ק אדמו”ר הריי”צ והיה לבן-בית בבית הרבי לא פחות מכפי שהיה בבית קודמו, ולא רק הוא עצמו אלא אף בנותיו היו לחברותיהן של בנות הריי”צ והרבו לבקרן בביתן.
+==משפחתו==
+אחד-עשר ילדים נולדו לו, לר’ ישראל, אך רק שלושה מהם נשארו בחיים.
+שלושה מילדיו שנולדו בעת היותו ברוסטוב - תאומים וילדה - נפטרו בגיל צעיר: תאום אחד נפטר שבועות אחדים לאחר הלידה (הרפואה הרוסית באותם ימים היתה נחשלת והמצב התברואי ירוד) והתאום השני החזיק מעמד רק מספר חודשים אחרי הראשון ואז נפטר. ילדה נוספת נפטרה בגיל שנה ומחצה.
+כשהיו בקלימוביץ ועסקו בייצור שרוכים, יצאה בשנת תרצ”ג אחת הבנות, אסתר-הדסה, להעביר שרוכים לעיירה הסמוכה - דבר שבני הבית עשו בתורנות - אולם הפעם הלכה ולא חזרה. כל החיפושים אחריה וכל המאמצים לאתרה העלו חרס. עד היום לא יודעים מה עלה בגורלה.
+בהיותם ביגרובסק - לפני פרוץ המלחמה - חלתה הבת הבכורה רישא בדלקת קרום-המוח ונפטרה כעבור שבועיים, משאירה אחריה בעל ושלושה ילדים קטנים.
+כשהמלחמה פרצה, גייסה רוסיה את כל הגברים מגיל 17 עד 45 לשדה הקרב ואת המבוגרים יותר לעבודה בעורף. בין המגויסים הצעירים היה גם דוד, בנו בן ה-‏27 של ר’ ישראל שגויס ולא חזר. לא שמעו עליו. השאיר אחריו שני ילדים ואשה בהריון.
+בת נוספת, רבקה, עברה לאחר נישואיה לגור ליד הורי בעלה ר’ שמואל פבזנר, בעיירה פוצעפ. הבעל גויס למלחמה והבת ניסתה להגיע עם בתה ליגרובסק אל ההורים, אך בטרם הספיקה לצאת את העיירה, כבשו הנאצים את כל האיזור. כל יהודי העיירה רוכזו במקום אחד והנאצים ימ”ש הרגו את כולם - ביניהם את רבקה עם תינוקת קטנה בזרועותיה וכל בני משפחת בעלה. במכתב ששלחה לפני הרצח ההמוני מפוצעפ שהגיע לבסוף אל ההורים ביגרובסק, היא כותבת: “מאוד רוצה אני להצטרף אליכם, להיות כולנו יחד, אך הכל מסביב כבר בוער...”.
+המלחמה פרצה והמשפחה, כאמור, עברה לטשקנט. בעיר שרר אז רעב כבד מחמת המלחמה, ואז נפטרה פנינת המשפחה, הבת איטה-הניה. ומעשה שהיה כך היה: בת זו שהיתה מופת לכל בני הבית בהנהגתה, במידותיה וביראת-השמים שלה, לא יכלה לשאת את מראה אביה הסובל מרעב ממש (מנות המזון חולקו בתלושים ולא הספיקו לאיש) והחלה להביא את מנת-הלחם שלה לאביה, כשהיא מספרת לו שהצליחה לקנות את הלחם בשוק השחור. מחוסר מזון חלתה בדיזנטריה. הרופאים לא הצליחו להצילה ובכ”ו בשבט תש”ב נפטרה. בת 20 היתה במותה.
+פטירתה של איטה-הניה היתה הקשה במהלומות שנחתו על המשפחה. האם הילכה קדורנית. מצב-הרוח של בני הבית ירד לאפס.
+והנה בתוך השלושים הגיע יום י”ד באדר - חג הפורים. בבוקר השכם יצא ר’ ישראל לבית-הכנסת לתפילת שחרית ולשמיעת קריאת המגילה. כעבור מספר שעות חזר בצעדים מאוששים, פתח את הדלת בחיוך על שפתיו וקרא בקול: “ר גוט פורים!”
+האשה טרם הספיקה להתאושש מקול השמחה, והנה נכנסת אחריו קבוצה של אנשים, ממתפללי המניין של ר’ ישראל. מראה פניהם עלוב; בגדיהם טלאים; המכנסיים תקועים בערדליים וקשורים בחוטים - אך שמחתו של ר’ ישראל דבקה גם בהם. תוך רגעים פתחו בקבוקי “משקה” ושיירי מזון הוגשו לשולחן - שמחה אמיתית, ואין להכיר בר’ ישראל, שרק לפני פחות מחודש שיכל את השמיני בצאצאיו. וכך ישבו החסידים והתוועדו; ר’ ישראל היה ראש המדברים...
+ובפורים הבא, כפי שסיפר חתנו-אחיינו, הרה”ח ר’ שמריהו שי’ פלדמן: “בפורים בשנה שלאחר-מכן - כשהתוועד עם החסידים, לאחר שאמר ‘לחיים’ פעם פעמיים שלוש ויותר והיה כבר מבוסם - עצם עיניו תוך-כדי שירה שבין דיבור לדיבור, ולפתע הן החלו זולגות דמעות ללא הרף והוא יושב נשען על ידו, וכעבור זמן-מה כאילו מתעורר מחלום, מנגב עיניו, אומר עוד פעם ‘לחיים’, וזעקה פנימית מעומק הלב מתפרצת מפיו וצועקת: ‘רז מ’רייסט פון דיר שטיקער, זאג רז ס’איז גוט!’ [=גם כשקורעים מבשרך קרעים, אמור שזה טוב] והוא חזר על משפט זה פעמים רבות, כשהדמעות פורצות ושוטפות את לחייו וזקנו ומרטיבות את השולחן. דממה משתררת. רבים לא יכלו לעצור דמעותיהם והיו שאמרו כי שמונה פעמים חזר על משפט זה, כמניין הבנים והבנות ששכל בחייו.
+“ואז התעשת שוב כהרף-עין וקרא בקול: ‘פורים היום. צריך להיות בשמחה, אידן זאגט “לחיים”!’ וכך ישב בהתוועדות שהחלה בסעודת היום ונמשכה עד אחר חצות הלילה”...
 ==חזרה לנעוועל==