תקיעת שופר: הבדלים בין גרסאות בדף

המצוה{{הערה|לקוטי תורה ראש השנה ד”ה יום טוב של ראש השנה}} הגדולה והעיקרית של ראש-השנה היא מצוות תקיעת שופר – "מצוות היום בשופר”. דברים גדולים ונשגבים טמונים בה. מספיק לראות את טעמי המצווה, כפי שהם מופיעים בחלק הנגלה שבתורה – קל-וחומר, טעמי’ המופלאים על-פי הקבלה והחסידות – כדי להבין עד כמה היא רבת-חשיבות עבור העולם כולו.

מהי הסיבה לעקירת המצווה? מסבירה הגמרא (ראש השנה כט, ב): "הכל חייבין בתקיעת שופר ואין הכל בקיאין בתקיעת שופר, גזירה שמא ייטלנו בידו ויילך אצל הבקי ללמוד ויעברנו ד’ אמות ברשות הרבים”. כלומר, משום חשש בלבד, שמא הדיוטות יעבירו את השופר ברשות הרבים ויעברו על איסור הוצאה בשבת – ביטלו חז”ל את המצווה לכל עם ישראל!

נוסף לשאלה זו, למה תיקנו חז”ל לעקור מצוות עשה בגלל חשש בלבד, ישנה שאלה עמוקה יותר:  

ידוע, שכל שפע החיים האלקי ששופע לעולמות במשך השנה, בא על ידי תקיעת השופר. תורת החסידות מרבה לבאר את מעלתו של השופר, שמעורר חיות חדשה מפנימיותו ועצמותו של הקב”ה. יוצא איפוא, שביטול המצווה בראש השנה שחל בשבת, מונע לכאורה מאיתנו את ההשפעות העליונות של השופר!

השופר הוא חלק עיקרי ב”הכתרת” הקב”ה למלך העולם, כמאמר רז”ל "אמר הקב”ה אמרו לפני מלכיות כדי שתמליכוני עליכם כו’ ובמה בשופר”. בכל שנה צריכים לעורר מחדש אצל הקב”ה   כביכול את  רצון המלוכה, וכדי לעורר רצון כזה יש לעורר תחילה נקודה של עונג בקיום העולם. כלומר: צריך שהקב”ה יתענג מקיומו של העולם, וכתוצאה מכך יתעורר בו הרצון למלוך עליו.

כיצד מעוררים את העונג הזה? – על ידי השופר. תקיעת השופר מבטאת את הצעקה הפנימית של האדם אל הקב”ה, צעקה בלי מלים שפורצת מעומק הלב, והיא מגיעה עד פנימיותו ועצמותו של הקב”ה כביכול, ומעוררת בו עונג בקיומו של העולם. על ידי זה מתעורר אצל הקב”ה רצון חדש למלוכה, והוא נענה לבקשת עם ישראל: "מלוך על העולם כולו בכבודך”.

אך כאשר ראש השנה חל בשבת, אין כל כך צורך לעורר את העונג העליון, מכיוון שהשבת עצמה מהווה התגלות של עונג. העונג הוא חלק עיקרי ממהותה של השבת, שכן היא באה לאחר סיום מלאכה ("ויכל אלקים”), ואז מתעורר עונג רב כביכול למראה המלאכה שהושלמה. עונג זה שהי’ בשבת הראשונה של הבריאה, חוזר וניעור מדי שבת, עד שהדבר משפיע גם עלינו, ולכן אנו מצווים לענג את השבת.

יוצא איפוא, שכאשר ראש השנה חל בשבת, אין צורך כל כך בשופר, שכן השבת עצמה פועלת את מה שעושה תקיעת השופר. עצם מציאותה של השבת מעוררת את העונג העליון, ועל כן די בכך שעם ישראל רק אומר את פסוקי ה’מלכיות’, ‘זכרונות’ ו’שופרות’, כדי שהקב”ה יקבל את הבקשה להיות מלך על העולם.

דבר זה מסביר למה דחו חז”ל את מצוות השופר בראש השנה שחל בשבת. הואיל והפעולות הרוחניות שנוצרות על ידי השופר, נעשות ביום זה מעצמן על ידי השבת, על כן די הי’ בחשש שמא מישהו יחלל שבת לצורך השופר כדי לבטל את מצוות התקיעה ביום זה. איננו מאבדים איפוא דבר בכך שאיננו תוקעים בשופר בראש השנה שחל בשבת; אדרבה, כל הברכות וההשפעות העליונות אינן תלויות כלל בעבודת האדם אלא באות מלמעלה, בזכות השבת, והן באות בשלמות ומתוך שמחה.