ניגון אִי וְו ווָאדיֶע: הבדלים בין גרסאות בדף

הרבי הסביר{{הערה|בהתוועדות [[י"ב תמוז]] [[תשל"ד]]}} את המסר של הניגון לתקופה הנוכחית, בה אפשר לקיים [[תורה]] ו[[מצוות]] מבלי [[מסירות נפש|למסור את הנפש]] בפועל: {{ציטוטון|כאשר אומרים "אי וו וואדיע מי ניע פאטאנים אי וו אגניע מי ניע סגארים", היינו - הן במים לא ניטבע והן באש לא נישרף, אין הכוונה לענין כפשוטו חס ושלום, כיוון שעניינים אלו כבר נעשו גם עבורנו על ידי היחידי סגולה ואנשי הסגולה ודור הסגולה, הן בדורנו והן בדורות שלפני זה, ולנו לא נותרו אלא הבירורים האחרונים, עד לנקודת העניינים כפי שהם בעבודה הרוחנית, שבזה יש לוודא ולהבטיח ש"במים לא ניטבע ובאש לא נישרף". "וכללות הענין הוא - של"[[רצוא]]" יהיה "[[שוב]]", ול"שוב" יהיה "רצוא".

ובפרטיות יותר: "[[מים]]" {{מונחון|קאי|הולך}} על ענין ה[[תורה]], "אין מים אלא תורה", ויהודי שחלקו בתורה ויש לו חשק בלימוד התורה, ויתירה מזו שמצליח בלימוד התורה, יכול לחשוב שעליו "להיטבע" שם, ולשאר {{מונחון|כל העניינים|הגשמיים}} לא תהיה שייכות כלל. וכדי לשלול סברא זו מבטיחים ל{{ה|קב"ה}}, ומתוך שירה וזמרה - "אי וו וואדיע מי ניע פאטאנים", היינו שאף על פי שה"מים" דתורה הם מים טובים ומתוקים וכו', בכל זאת לא "ניטבע" בהם.

ובסגנון ד[[נגלה]] דתורה, לשון ה[[גמרא]] ב[[מסכת יבמות]] - "כל האומר אין לי אלא תורה, אזי חס ושלום - "אפילו תורה אין לו", כי אם כל רצונו הוא "לטבוע" במים של תורה, אזי "אפילו תורה אין לו", אלא צריך להיות "תורה ו{{מונחון|גמ"ח|גמילות חסדים}}"..

ולאידך גיסא, יש לוודא ולהבטיח גם בנוגע למי שעיקר עניינם הוא [[מצוות]], {{מונחון|מארי עובדין טבין|}}, שעיקר ענינו הוא גמ"ח ומעשה המצוות, יכול לטעון שביכולתו "להישרף" במעשה המצוות, שעניינו הוא להעלות ולקדש את כל עניני העולם על ידי קיום המצוות, ועל כך אומרים לו שאין לו "להישרף" מבלי שייכות למים חס ושלום, שהרי "גדול לימוד שמביא לידי מעשה", "ולא עם הארץ חסיד", ובנוסף למעשה המצוות שבהם הוא "בוער" ו"נשרף" עליו לשתות מים ו"לטבוע" ולהשקיע את עצמו ב"מי הדעת הטהור", "אי וו אגניע מי ניע סגארים"...