יימח שמו: הבדלים בין גרסאות בדף

'''יִמַּח שְׁמוֹ''' או '''יִמַּח שְׁמוֹ וְזִכְרוֹ''' היא קללה עברית עתיקה, המופנית כביטוי לוואי לרָשע, או נגד אויבי [[עם ישראל]]. קללה זו היא מן הקשות והחריפות בלקסיקון שבארון הספרים היהודי. משמעותה מוות חסר צאצאים ויורשים, וזו מעין בקשה מאלוקים שיימחה כל זכר למקולל.

המילה "'''יִמַּח'''" ידועה בעברית מודרנית בעיקר כחלק מקללה זו, והיא קיצור של המילה "יימחה", בדומה למילה "יהי", כקיצור של "יהיה", או "יחי" כקיצור של "יחיה". המילה "'''שְׁמוֹ'''" אינה רק במובן של שם פרטי, אלא מתייחסת לזיכרון והנצחה, כמו ב"יד ושם" הנגזר מ[[ספר ישעיהו]]: "וְנָתַתִּי לָהֶם בְּבֵיתִי וּבְחוֹמֹתַי '''יָד וָשֵׁם''', טוֹב מִבָּנִים וּמִבָּנוֹת; שֵׁם עוֹלָם אֶתֶּן לוֹ, אֲשֶׁר לֹא יִכָּרֵת".

מקובל ביהדות להפנות את הקללה כנגד צוררי העם היהודי. הרב [[יוסף חיים זוננפלד]] מנהיג [[העדה החרדית]], אף שהיה קנאי, הורה שאין לומר על יהודי קללה זו, אפילו אם הוא חוטא או מומר. הוא הוכיח זאת מכך שעל פי ההלכה יש לקיים מצוות ייבום גם אם הנפטר חוטא או מומר{{הערה|[[שולחן ערוך]] אבן העזר קנז ה.}}, מצווה שתכליתה לוודא ש"לא ימחה שמו מישראל"{{הערה|דברים, כ"ה, ו'.}}. אף על פי כן רבי משה יצחק מפשעוורסק כתב זאת על [[בן גוריון]]{{הערה|כתבי קודש פעווארסק.}}.

 

*[[ה' יקום דמו]]