רחמנות: הבדלים בין גרסאות בדף
קפיצה לניווט
קפיצה לחיפוש
(דף חדש: רגש '''הרחמים''' הינו משלושת הסימנים המובהקים של כלל ישראל, שהם ביישנים, רחמנים וגומלי חסדים. הרמב"ם<REF…) |
אין תקציר עריכה |
||
| שורה 3: | שורה 3: | ||
[[הרמב"ם]]<REF>הל' איסורי ביאה פי"ט הי"ז.</REF> מקדים את הסימן "ביישנים" ל"רחמנים", שכן הסימן של רחמנות, מכיון שהדבר הגורם שהלב יתעורר ברחמים על הזולת הוא עצם טבע הרכות שבנפש — ביישנין. | [[הרמב"ם]]<REF>הל' איסורי ביאה פי"ט הי"ז.</REF> מקדים את הסימן "ביישנים" ל"רחמנים", שכן הסימן של רחמנות, מכיון שהדבר הגורם שהלב יתעורר ברחמים על הזולת הוא עצם טבע הרכות שבנפש — ביישנין. | ||
ובעומק יותר: שלש המדות הן "סימנים" על נקודה אחת — שהיא נקודת מהותו של איש ישראל, ונקודה זו הוא ענין הביטול, שאינו מציאות לעצמו אלא כל ענינו הוא לשמש את קונו, וכמו שאמר [[אברהם אבינו]]< | ובעומק יותר: שלש המדות הן "סימנים" על נקודה אחת — שהיא נקודת מהותו של איש ישראל, ונקודה זו הוא ענין הביטול, שאינו מציאות לעצמו אלא כל ענינו הוא לשמש את קונו, וכמו שאמר [[אברהם אבינו]]<REF>בראשית יח, כז.</REF>"ואנכי עפר ואפר". | ||
ולכן הקדים הרמב"ם מדת הבושה לפני הרחמנות והחסד — כי רגש ה[[בושה]] (שמורה על טבע הרכות ושלילת העזות כו') מבטא את נקודת הביטול באופן גלוי, ולכן זהו הסימן הראשון והעיקרי של ישראל, ושלימות הסימן היא כאשר נקודת ה[[ביטול]] חודרת בכל מציאותו, עד שגם ה[[רחמים]] וה[[גמילות חסדים|חסד]] שלו אינם מצד ה[[גאוה]] אלא רק מצד הביטול, "ואנכי עפר ואפר". <REF> [[לקוטי שיחות]] כרך ל, וירא שיחה א.</REF> | ולכן הקדים הרמב"ם מדת הבושה לפני הרחמנות והחסד — כי רגש ה[[בושה]] (שמורה על טבע הרכות ושלילת העזות כו') מבטא את נקודת הביטול באופן גלוי, ולכן זהו הסימן הראשון והעיקרי של ישראל, ושלימות הסימן היא כאשר נקודת ה[[ביטול]] חודרת בכל מציאותו, עד שגם ה[[רחמים]] וה[[גמילות חסדים|חסד]] שלו אינם מצד ה[[גאוה]] אלא רק מצד הביטול, "ואנכי עפר ואפר". <REF> [[לקוטי שיחות]] כרך ל, וירא שיחה א.</REF> | ||
{{הערות שוליים}} | {{הערות שוליים}} | ||
[[קטגוריה:ערכים במבא החסידות]] | [[קטגוריה:ערכים במבא החסידות]] | ||
גרסה מ־03:29, 8 באפריל 2010
רגש הרחמים הינו משלושת הסימנים המובהקים של כלל ישראל, שהם ביישנים, רחמנים וגומלי חסדים.
הרמב"ם[1] מקדים את הסימן "ביישנים" ל"רחמנים", שכן הסימן של רחמנות, מכיון שהדבר הגורם שהלב יתעורר ברחמים על הזולת הוא עצם טבע הרכות שבנפש — ביישנין.
ובעומק יותר: שלש המדות הן "סימנים" על נקודה אחת — שהיא נקודת מהותו של איש ישראל, ונקודה זו הוא ענין הביטול, שאינו מציאות לעצמו אלא כל ענינו הוא לשמש את קונו, וכמו שאמר אברהם אבינו[2]"ואנכי עפר ואפר".
ולכן הקדים הרמב"ם מדת הבושה לפני הרחמנות והחסד — כי רגש הבושה (שמורה על טבע הרכות ושלילת העזות כו') מבטא את נקודת הביטול באופן גלוי, ולכן זהו הסימן הראשון והעיקרי של ישראל, ושלימות הסימן היא כאשר נקודת הביטול חודרת בכל מציאותו, עד שגם הרחמים והחסד שלו אינם מצד הגאוה אלא רק מצד הביטול, "ואנכי עפר ואפר". [3]
הערות שוליים
- ↑ הל' איסורי ביאה פי"ט הי"ז.
- ↑ בראשית יח, כז.
- ↑ לקוטי שיחות כרך ל, וירא שיחה א.