יגיעה

יגיעה (באידיש: הארעווען) היא דרך מוכרחת בעבודת השם, כשהאדם נדרש לא רק לעשות את המוטל עליו, אלא שזה יבוא על ידי יגיעה דווקא, להתאמץ יותר מרגילותו הטבעית, ולהתמיד ביגיעה דווקא.

בחסידות חב"ד מתקשרת היגיעה עם העיקרון של חשיבות ה'עבודה בכח עצמו', ושלילת עבודת השם הנסמכת על אתערותא דלעילא והכשרונות הטבעיים עמם האדם נולד.

במקורות חז"ל

"	אין על מי להתפנק. צריכים להתייגע	"
– לוח היום יום כ' אייר

חז"ל קבעו בגמרא, שבכל מה שנוגע לעבודת השם "אם יאמר לך אדם: 'יגעתי ולא מצאתי - אל תאמן'. 'לא יגעתי ומצאתי - אל תאמן'. 'יגעתי ומצאתי - תאמן'". זאת בשונה ממה שקשור לעניני מסחר ומשא ומתן - שההצלחה תלויה בסייעתא דשמיא וכמה שאדם יתאמץ - זה לא בהכרח ישפיע על הצלחתו.

כך גם מסבירים מפרשי המשנה את דברי חז"ל בפרקי אבות "בֶּן הֵא הֵא אוֹמֵר, לְפוּם צַעֲרָא אַגְרָא", שמה שנחקק באדם מהלימוד זה דווקא מה שטרח ועמל על לימודו מתוך יגיעה, אבל מה שקורא ולומד מתוך תענוג ומנוחה אין בזה לא קיום ולא תועלת.

היגיעה עליה מדברים חז"ל לא חייבת להתבטא במאמץ שכלי, אלא כל מאמץ ויגיעה לצורך הלימוד.

ברכת התורה

לפי חלק מהדעות, הנוסח בברכת התורה הוא 'לעסוק בדברי תורה', ועל כך מבואר שהכוונה היא דווקא לעמל והטורח והיגיעה בתורה.

בתורת החסידות

"	צריכה להיות עבודה בכח עצמו. גבוה יותר כשלוקחים את היד ומנהיגים. יקר יותר כשזה בכח עצמו	"
– לוח היום יום כ"ט מנחם אב

עבודת הבינוני

על פי ביאור אדמו"ר הזקן בתניא, הכינוי בפסוק לבינוני הוא 'עובד אלוקים', כשהניגוד אליו הוא 'לא עבדו', וכפי שמאריך שם אדמו"ר הזקן, שהתואר לבינוני הוא דווקא לשון עבודה, הכרוכה בעמל ויגיעה דווקא, שלכן מי שעושה דבר מסויים מתוך תענוג - אינו צריך לעמול ולהתאמץ וזה לא נקרא 'עבודה', ודווקא מה שכרוך בעמל ויגיעה נקרא 'עבודה', כשעיקר התואר בעמל ויגיעה הוא מה שנוגד את טבעו שכובש את רגילותו ומתאמץ, ולכן מתואר הבינוני בשם 'עובד אלוקים' בלשון הווה, כיון שתמיד יש לו את הצד שכנגד שמפריע לו בעבודת השם והוא צריך להתאמץ ולהתייגע ללחום נגדו.

החשיבות שהאדם יתייגע בעבודת השם, היא עד כדי כך גדולה, שאדם שנולד עם טבע כזה שלא קשה לו לקיים את רצון השם והוא לומד תורה ומקיים מצוות אך לא מתאמץ ומתייגע לשנות את רגילותו - מכונה בפסוק 'אשר לא עבדו', כשהפסוק משווה אותו ל'רשע'.

זו גם כוונת הגמרא בכך שמי ששונה פרקו רק מאה פעמים - נחשב 'אשר לא עבדו', כיון שזו הרגילות שלו והוא לא נצרך להתייגע עבור כך, ורק מי שמתאמץ ומתייגע לשבור את רגילותו ושונה פרקו מאה פעמים ואחת - נחשב 'עובד אלוקים', כיון שהתייגע על כך, ובדוגמת התשלום לפועלים שעושים יותר מרגילותם, שהתשלום הוא גדול שלא בערך לעבודה שלפי הרגילות שלהם, ובעבודת השם.

יתירה מכך, אדם שמצליח להגיע לשבירת הרגילות על ידי שמעורר בקרבו אהבת השם, האיכות והמעלה של שבירת הרגילות, עולה במעלה על כל עבודת השם שבאה מצד הרגילות, כיון שבאמצעותה יוכל לנצח כל אתגר שיהיה לו בעבודת השם, היות והוא שולט על הרגילות והטבע שלו.

יגיעה זו הנדרשת על פי חסידות, כוונתה ליגיעה שלימה, ואדם שמתייגע מעט אך לא ברמה הנדרשת ממנו - אין זה נקרא יגיעה כלל, ולאחר ששינוי הרגילות הפכה אצלו להרגל, צריך הוא להתייגע יותר גם בערך ליגיעה שקודם לכן ולהמשיך להילחם ולהתייגע, וזהו העיקר אצל חסידים, שאין אצלם עבודה 'בדרך ממילא'.

בהשתלשלות האלוקות

בחסידות מבואר שכפי שהדבר הוא אצל הנבראים שהתועלת המגיעה ללא יגיעה, היא רק המשכה והתפשטות של הכוחות הגלויים שבאדם, וממילא הוא התפשטות מוגבלת של כוחותיו, ולעומת זאת כשאדם מתייגע הוא מגיע ומגלה את הכוחות הבלתי גבוליים שלו, כך הוא הדבר גם בהשתלשלות העולמות שיש בגילוי ההעלם בסדר ההשתלשלות שני אופנים, העלם שישנו במציאות והעלם שאינו במציאות.

גילוי ההעלם שאינו במציאות, שהוא גילוי הכוחות הנעלמים שהוא באופן של בלי גבול - הוא דווקא על ידי יגיעה, בדוגמת הוצאת אש מצור החלמיש, שהוצאת האש היא על ידי מאמץ ויגיעה דווקא, אך עם זאת - לא ניתן לכבות אותה, ואפשר להוציא ממנה אש בלי גבול, והסיבה שצריך ליגיעה היא מכיון שיוצרים מציאות מדבר שאינו במציאות.

חשיבות היגיעה

"	החילוק בין עובר לנולד הוא – שעובר, אף שאוכל ושותה, הרי זה ממה שאמו אוכלת ושותה, ואין זה בירורים משלו, כי אם מה שהכינו עבורו. ובשעה שנולד, אזי מתחיל ענין העבודה, בירור ויגיעה בכח עצמו, שזוהי מעלה נפלאה ביותר, שלכן הי' כל ענין ירידת הנשמה למטה, כדי שתהי' עבודה בכח עצמו	"
– שיחת ש"פ חוקת-בלק, י"ב תמוז, ה'תשכ"ב

במשנת החסידות זוכה היגיעה בעבודת השם ליחס מיוחד, כדבר עיקרי ויסודי. כך לדוגמא, כאשר הצדיק רבי שלמה מקרלין ביקש לקבוע את מקומו בבישנקוביץ בשטח עליו הופקד אדמו"ר הזקן, אדמו"ר הזקן התנה זאת בשלושה תנאים, ביניהם, שיקבע בין מקושריו את חובת היגיעה בעבודת השם, כשאצל רבותינו נשיאינו ניסחו חובה זו בחילוק בין אופן הקריאה בשאר חוגי החסידים את הביטוי בפסוק 'צַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יְחַיֶּה', שמחיה את המקושרים אליו ואינם צריכים להתייגע בכח עצמם, לעומת חסידות חב"ד שקוראים זאת בניקוד 'צַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה', ואילו החסיד לא יכול להסתפק בכך שהרבי מחיה אותו ומבעיר בו את ההתקשרות האלוקית, אלא עליו לעבוד לעורר אותה בעצמו, 'עבודה בכח עצמו' (ועבודה שמגיעה מצד אתערותא דלעילא מכונה בשם 'שקר', וזוהי תכלית ירידת הנשמה למטה, שהאדם יתייגע ויעבוד בכח עצמו דווקא, דבר שבא לידי ביטוי גם באופן בריאת העולם שנברא באופן שיהודי צריך לעמול כדי לעשות אותו ראוי כדירה לה' יתברך ולתקן אותו.

נקודה זו באה לידי ביטוי אצל כל רבותינו נשיאינו, כך מסופר על אדמו"ר הצמח צדק שלא רצה שיברכו אותו בהצלחה בלימוד התורה, כיון שרצה להתייגע בעצמו כפי שחסידות מדריכה, וכן מסופר עליו ועל אדמו"ר הרש"ב שהביעו תרעומת על חסידים שביקשו שיצליחו 'בדרך ממילא'. גם אצל הרבי רואים את החשיבות שמייחס לענין זה, כאשר קבע באמירת י"ב הפסוקים ומאמרי חז"ל, הכוללים נקודות עיקריות בחינוך החסידי - את דברי חז"ל במסכת מגילה 'יגעתי ולא מצאתי - אל תאמין, לא יגעתי ומצאתי - אל תאמין, יגעתי ומצאתי - תאמין', וביאר, שאף אם לעיתים לוקח זמן ולא רואים את השינוי ו'המציאה' מייד, צריך לדעת שזו היא הדרך הבדוקה להגיע להצלחה בעבודת השם.

אופן היגיעה

בפרק מ"ב בתניא מחלק אדמו"ר הזקן את היגיעה הנדרשת ל'יגיעת נפש' ו'יגיעת בשר', ומדגיש שעל האדם לגשת לעבודה הזו מתוך ידיעה ברורה ובטחון גמור, שאף שהדבר עלול להיות קשה במאוד - ההצלחה מובטחת. וממשיל זאת לאדם המחפש אוצרות הטמונים בארץ; שהאוצרות נמצאים בכל מקום, ומציאתם תלויה אך ורק במאמץ שישקיע בחפירה לעומק האדמה. אם רק יתיגע מספיק - בכל מקום שיחפור בוודאי יצליח למוצאם:

מאחר שנתלבשה הנפש בגוף צריכה ליגיעה רבה ועצומה כפולה ומכופלת. האחת היא יגיעת בשר לבטש את הגוף ולהכניעו שלא יחשיך על אור הנפש . . והשנית היא יגיעת הנפש שלא תכבד עליה העבודה ליגע מחשבתה להעמיק ולהתבונן בגדולת ה' שעה גדולה רצופה . . וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה 'יגעתי ומצאתי תאמין', וכדכתיב "אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה אז תבין יראת השם", פירוש כדרך שמחפש אדם מטמון ואוצר הטמון בתחתיות הארץ שחופר אחריו ביגיעה עצומה כך צריך לחפור ביגיעה עצומה לגלות אוצר של יראת שמים הצפון ומוסתר בבינת הלב של כל אדם מישראל

.

בלוח היום יום ד' אדר ראשון מבאר זאת אדמו"ר הריי"צ: א) "יגיעת בשר - להסיר הטוב טעם מעניני עולם. ב) יגיעת נפש - לעורר הטוב טעם במושכלות בכלל, ובעניני אלקות בפרט".

הרבי ביאר במספר הזדמנויות שבמידה ואדם זוכה להצלחה בעניני עבודת השם ובלימוד התורה גם ללא יגיעה, צריך הוא להוסיף מאמץ ולהשתדל שהדבר יבוא ביגיעה דווקא, ושהיגיעה תתבטא אף בגשמיות, ולא להסתפק בהצלחה הבאה לו שלא על ידי יגיעה. על האדם להתייגע ולהשתדל, ולא להתפלל שיצליח בלי יגיעה, ורק בצד הטומאה הדברים מגיעים בלא יגיעה, ועיקר היגיעה היא בענינים של קבלת עול.

בדומה לכך ביאר אדמו"ר הריי"צ שברכת שהחיינו שמברכים בשמחת תורה על התורה, המילה 'והגיענו' הוא גם מלשון 'יגיעה', שכאשר אדם מרגיש את החשיבות והתענוג שבדבר, הוא מתייגע בו ומתאמץ בו יותר מיכולתו הרגילה, ודווקא כאשר אדם מתאמץ ככל יכולתו, כמה שיכול להתייגע - זוכה הוא שישפיעו לו מלמעלה ענינים שלא בערך ליגיעתו, באופן של 'מתנה'.

עצות והדרכות

על האדם להתבונן, שהיגיעה נדרשת לא רק בעבודת השם אלא גם בכל עניני הבריאה שבשביל להצליח בהם דרושה יגיעה, וההשקעה כדאית כיון שבאמצעות היגיעה המועטה שמתייגע כעת - יקבל מכך תועלת שתימשך שנים ארוכות קדימה.

בשבת ובגאולה

בנבואת בלעם נאמר "לא הביט אוון ביעקב ולא ראה עמל בישראל", ובחסידות מבואר על כך שאכן היגיעה שייכת רק לימות החול, כשיהודי הוא בבחינת 'יעקב' וצריך ללחום עם עניני העולם, אך כשמגיע לבחינת שבת, וכן בגאולה העתידה - יהודי הוא במצב של "לא ראה עמל בישראל", כיון שהעבודה היא בבחינת מנוחה ותענוג ולא נדרש עמל ויגיעה.

לקריאה נוספת

• הרב יוסף יצחק אלפרוביץ, אור התפילה, הוספות - יגיעה
• 12 הפסוקים, בהוצאת צבאות השם ארץ הקודש, פרק 10 'יגעתי ומצאתי' עמוד 63

קישורים חיצוניים

• פניני התניא פרק ט"ו, באתר חב"ד אור אין סוף
• תפילתו של חבדני"ק ותפילתו של חסיד אחר
• לשנות טבע מידותיו, באתר צעירי חב"ד