אברהם מקאליסק (תלמיד המגיד ממזריטש): הבדלים בין גרסאות בדף

נולד ב[[עיירה]] הליטאית קאליסק לרבי אלכסנדר. בנעוריו התפרסם כעילוי והיה מתלמידיו הגדולים והמפורסמים ביותר של [[הגאון מווילנא]]. מאוחר יותר התקרב ל[[המגיד ממזריטש]], והפך לחסידו הנלהב. סביבו התרכזו חסידים רבים שדבקו בדרכו שהתאפיינה ב[[התלהבות]] גדולה וב[[דבקות]] עילאית. התנהגותם החריגה של חסידיו עוררה תמיהה והתנגדות עזה מצד הסובבים אותם, גויים ויהודים. לימים, טען [[אדמו"ר הזקן]] שההתנהגות הלא מתונה של חסידיו הייתה בין הגורמים לחרמות שהוטלו על החסידים בליטא‏{{הערה|'''אגרות קודש - אדמו"ר הזקן''' (קה"ת, תשמ"ד), אגרת נ"א, עמ' קכ"ה-קכ"ו (אגרת ששלח לרבי אברהם מקליסק), במהדורת [[תשע"ב]] אגרת פ"ט עמ' שמ"ד-שמ"ה.}}. רק גערתו של הרב המגיד הועילה להפסיק את התנהגותם. וגם ר' אברהם עצמו הפסיק להנהיג חסידים והתבטל לחלוטין למורו וחברו רבי [[מנחם מענדל מהורודוק]] במסורת חב"ד קיים עד היום פתגם ביידיש ביחס להנהגת חסידי הקאליסקער בשנת [[תק"ל]] האומר "תל"ק איז נישט קיין טאלק" (=הנהגת תק"ל אינה תכלית) והחסידים דאז כונו "חסידי טאלק". כאשר הלך לויכוח עם ה[[מתנגדים]] בשקלוב יחד עם [[אדמו"ר הזקן]] ונשאל על התנהגות חסידיו לא הייתה תשובה בפיו וזה גרם להחרפת המחלוקת על החסידות{{הערה|ראה שם.}}.

[[נישואין|נשא לאישה]] את רוחמה אחותו של המגיד ממזריטש{{הערה|ר' פנחס קצנלסון שמע את זה מפי לאה בת ר' אשר טשרנוליבר, בן אסתר הדס בת ר' שלום שכנא אלטשולר בזווג שני, והוא סיפר זאת לרבי. '''קונטרס צדי"ק למלך''' ח"ז עמ' 363.}}. ואלמנתו של ר' נח אלטשולר (בנה הוא ר' [[שלום שכנא אלטשולר]], אביו של ה[[צמח צדק]]). בשנת [[תקל"ז]] הצטרף לשיירת העולים בראשות חברו-רבו רבי מנחם מנדל מוויטבסק{{הערה|ראה שיחת ליל שמח"ת [[תשמ"ח]] (סעיף י"ט) שהרבי מחשיב את רבי מנחם מענדל מויטבסק כמנהיג החסידים מאז פטירת הרב המגיד עד [[הסתלקות]]ו, וממילא גם עליו להימנות ברשימת הנשיאים של חב"ד.}} ועמד לימינו בהנהגת השיירה הגדולה. את חתימתו ניתן למצוא על רוב האגרות שנשלחו לחוץ לארץ מצורפת לחתימת ידו של רבי מנחם מנדל מוויטבסק{{הערה|לדוגמה, אגרות קודש הנ"ל מהדורת תשע"ב, נספחים: 1, 2, 4, 5.}}. רבי אברהם נשאר בצפת גם לאחר שנת [[תקמ"א]] בה נאלצו החסידים לעזוב את העיר ולעבור לטבריה. הוא עצמו הצטרף לחסידים בטבריה רק כעבור שנתיים. בטבריה ייסד בית מדרש עצמאי, אף כי היחסים בין שני המנהיגים תמיד היו ידידותיים.

כאשר עלו שניהם לארץ ישראל כתבו שניהם מכתבים לחסידים ב[[רוסיה]] הלבנה שלא ילכו לחפש אחר אדמו"רים אחרים מלבד אדמו"ר הזקן{{הערה|סקירה על יחסי רבי מנחם מענדל מויטבסק ורבי אברהם מקאליסק עם [[אדמו"ר הזקן]] ראה במבוא לאגרות קודש הנ"ל (שלום דובער לוין) עמ' 41 ואילך. '''תולדות חב"ד בארץ הקודש''' (לוין) עמ' 17 ואילך.}} כי הוא מנהיג עדת החסידים ברוסיה{{הערה|ראה באגרות קודש הנ"ל מהדורת תשע"ב, נספחים: 1, 2, 4, 5, 6, 7, 9.}}.

לאחר פטירת רבי מנחם מנדל מוויטבסק בשנת [[תקמ"ח]] עמד רבי אברהם מקליסק בראש עדת החסידים בארץ ישראל. כמנהיג היישוב החסידי בארץ ישראל זכה להערכה רבה מצד מנהיגי החסידות במזרח אירופה. באגרת ששלח [[אדמו"ר הזקן]] לאחר פטירת רבי מנחם מנדל מוויטבסק הוא מזכיר בהערצה את "הרב הקדוש אדמו"ר מורינו אברהם הכהן הגדול שיחיה, הממלא מקום קדושת רבינו הקדוש זלה"ה בחכמה וביראה"{{הערה|[[אגרת הקודש - כ"ז]], באגרות קודש הנ"ל (תשע"ב) אגרת י"ז עמ' ס'.}}. במשך 22 שנים היה רבי אברהם מקליסק המנהיג המוכתר של היישוב ועשה רבות להרחבתו ולביסוסו. מכתביו הרבים שנשתמרו מספקים תמונה ברורה של חיי היישוב החסידי בטבריה בתקופתו. במכתביו המריץ את חסידי חוץ לארץ לתמוך באחיהם בארץ ישראל והיה בין מקימי [[קופת מעות ארץ הקודש]], ואף הדריכם הדרכה רוחנית.  

כמו כן המשיך בכתיבת אגרות על כך ש[[אדמו"ר הזקן]] הוא מנהיג החסידים ועליהם ללכת אליו בלבד{{הערה|שם, נספחים: 11, 12, 13, 14, 15.}}.

בשנת [[תקנ"ז]] הוציא [[אדמו"ר הזקן]] את ספר ה[[תניא]] כמו כן החל לומר את המאמרים באופן מורחב ומוסבר יותר, וכן מינה אברכים שידאגו להפיץ ולהסביר את [[תורת החסידות]] באופן שיהיה מובן לפשוטי העם{{הערה|מבוא לאגרות קודש הנ"ל עמ' 47-48.}}. [[ספר התניא]] היה חידוש עצום ביחס לתקופה שלפני שיצא לאור משום שהיה הספר הראשון שהגיש את [[תורת החסידות]] באופן מורחב ומוסבר. כאשר שמע על כך רבי אברהם יצא בחריפות נגד השיטה. רבי אברהם טען כנגד החיבור שהוא סוטה מדרכה המקורית של תנועת החסידות. לדבריו סטה [[אדמו"ר הזקן]] מדרך ההנהגה שסללו "רבותינו" - כלומר [[המגיד ממזריטש]] ורבי מנחם מנדל מוויטבסק "שהיו נשמרים ונזהרים מאוד בדבריהם שלא להשמיע לרוב החסידים ורובם ככולם, כי אם בדרך מוסר ולהכניסם בברית אמונת חכמים"{{הערה|אגרות קודש הנ"ל (תשע"ב) נספחים 22 - 23, עמ' תצ"ח.}}. הוא סבר שאת הנהגת כלל החסידים יש לבסס על 'אמונת חכמים' ועל יראת שמיים פשוטה, בעוד שאת העיסוק ברזי תורה, אותם חשף רבי שניאור זלמן בספרו יש להגביל לבני עלייה. את דבריו ביסס על הפסוק "צדיק באמונתו יחיה"{{הערה|חבקוק ב', ד'.}} אל תקרי יִחְיֶה (בחירק) אלא יְחַיֶה, כלומר שהצדיק על ידי ידיעתו את רזי התורה פוטר את העם מהצורך ללמוד אותם ועליהם רק להאמין בצדיק. [[אדמו"ר הזקן]] השיב לו על כך{{הערה|אגרת זו לא נמצאת בידינו.}}. שיטתו של [[אדמו"ר הזקן]] היא שעל כל אחד להתבונן בעצמו בדברי חסידות ולתת להם להשפיע עליו ולא לסמוך על עבודתו של הצדיק{{הערה|1= ראה [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=30493&st=&pgnum=51 תולדות חב"ד בארץ הקודש, עמ' כ"ד ואילך]. {{PDF}}.}}.

בשנת [[תק"ס]] פרסם רבי אברהם מכתב בו הוא חוזר בו ממחלוקתו{{הערה|אגרות קודש הנ"ל נספחים 29 - 30.}} ומסכים על כך שדרכו של [[אדמו"ר הזקן]] לפיה צריך כל אדם להתבונן בדברי חסידות היא אמת ו"היא דרך הבעל שם טוב והרב המגיד... ואיך יעלה על הדעת לחלוק על זה".