הסכם השלום עם מצרים: הבדלים בין גרסאות בדף
(מופרך, ראה דף שיחה) |
(תמונה) |
||
| שורה 1: | שורה 1: | ||
{{קובץ:הסכם מצרים|ראש ממשלת ישראל [[מנחם בגין]] בלחיצת יד עם נשיא [[ארצות הברית]] ג'ימי קרטר ונשיא מצרים אנואר סאדאת, לאחר החתימה על ההסכם}} | |||
'''[[שלמות הארץ|הסכם השלום]] עם מצרים''' היה הסכם שנחתם בשנת ה'[[תשל"ט]] בין ראש ממשלת [[מדינת ישראל|ישראל]] [[מנחם בגין]], לנשיא מצרים אנואר סאדאת. | '''[[שלמות הארץ|הסכם השלום]] עם מצרים''' היה הסכם שנחתם בשנת ה'[[תשל"ט]] בין ראש ממשלת [[מדינת ישראל|ישראל]] [[מנחם בגין]], לנשיא מצרים אנואר סאדאת. | ||
גרסה מ־15:59, 18 ביוני 2020
קובץ:הסכם מצרים הסכם השלום עם מצרים היה הסכם שנחתם בשנת ה'תשל"ט בין ראש ממשלת ישראל מנחם בגין, לנשיא מצרים אנואר סאדאת.
במסגרת ההסכם נמסר שטח חצי האי סיני למצרים, תוך פינוי היהודים המתגוררים שם.
הרבי התנגד נחרצות להסכם זה, בטענה כי הוא יגרום לסכנת נפשות של מיליוני יהודים והוא פותח פתח למסירת שטחים נוספים.
היסטוריה
ביקור סאדאת בישראל
בתחילת שנת ה'תשל"ח הודיע אנואר סאדאת, נשיא מצרים, על נכונותו להגיע לנאום בכנסת. בתגובה, הזמין אותו ראש הממשלה מנחם בגין להגיע לביקור בישראל[1].
בט' כסלו, עשר ימים לאחר הכרזתו, נחת סאדאת בישראל. במהלך הביקור נאם סאדאת בכנסת וביקר במוזיאון יד ושם.
כחודש לאחר מכן, בט"ו טבת, הגיע מנחם בגין לביקור גומלין באיסמעיליה, שם נפתחו השיחות להסכם השלום בין נציגות מדינת ישראל למצרים.
באותו יום הרבי התייחס[2] לביקורו של סאדאת, ואמר שביקורו נועד רק כדי לבצר את מעמדו בעולם.
הסכמי קעמפ דייוויד
לאחר שהדיונים על ההסכם נקלעו למבוי סתום, הזמינה ארצות הברית את הצדדים ל"וועידת שלום" במתחם 'קעמפ דייוויד' שבמרילנד, ארצות הברית.
שיחות אלו הסתיימו בט"ו אלול ה'תשל"ח, ובשנת ה'תשל"ט נחתם הסכם השלום בין מדינת ישראל למצרים.
ההסכמים כללו נסיגה ישראלית מכל שטח חצי האי סיני, ופינוי של כל היהודים המתגוררים שם. בנוסף, קבע ההסכם כי תוקם אוטונומיה לערבים המתגוררים ביהודה ושומרון ועזה.
ההסכם נחתם בפועל בכ"ז אדר ה'תשל"ט על מדשאות הבית הלבן, והפינוי בפועל הסתיים בשנת ה'תשמ"ב
פינוי סיני
מאז שנת ה'תשכ"ז, אז שיחרר צה"ל את חצי האי סיני, הוקמו 16 יישובים, במה שכונה 'חבל ימית'.
בשנת ה'תשמ"ב התקיים פינוי 'חבל ימית' במסגרת השלב האחרון בהסכם. רוב תושבי המקום התפנו מרצון, אך אנשי 'התנועה לעצירת הנסיגה מסיני' הביאו למקום אלפי אנשים, שנאבקו נגד הגירוש.
על מערך הגירוש פיקד אריאל שרון.
דברי הרבי על ההסכם
במהלך הדיונים על ההסכם זעק הרבי פעמים רבות נגד החתימה על הסכם השלום.
הרבי אמר שעצם זה שסאדאת הגיע לארץ הקודש, זהו מכיוון שראה שלא מתפעלים מהגויים, ולכן רצה להגיע להסכם שלום, אך לאחר שהתחילו להתרפס לפניו, זה גרם לו לבקש את כל סיני[3].
אחד הדברים שעליהם הרבי ביסס את עמדתו הוא סימן שכ"ט בשולחן ערוך, ואמר שכל רצונם הוא ש"תהא הארץ נוחה ליכבש בפניהם"[4].
כמו כן דיבר הרבי על האיוולת שבויתור על שטחים שיש בהם בארות נפט, שיכולים לחזק בהרבה את מעמדה הצבאי והכלכלי של ישראל, ומסירתם ללא תמורה.
הרבי דרש שאלו שיכריעו על ההסכם לא יהיו הפוליטיקאים, אלא יתייעצו עם אנשי צבא האם מסירת סיני תזיק לביטחון[5].
בנוגע לתוכנית האטונומיה טען הרבי שעל ישראל לשלול את הרעיון משום שאטונומיה תהיה מנוף לדרישות ערבי יהודה ושומרון ועזה לכונן מדינה משלהם - מה שהתברר ברבות הימים כמדויק לחלוטין.
המהפכות במצרים
דעת הרבי היא שאי אפשר לסמוך על המצריים שיכבדו את ההסכם. אף אם הממשלה המצרית העכשווית תכבד את ההסכם, יתכן ויהיה מהפך בשלטון, והשלטון שיקום לא יכבד את ההסכם.
בהקשר לכך אמר הרבי לד"ר דוד צוריאל[6]: "מי יודע מי ישלוט במצרים עוד שנה ומי יכול לשער מה יהיה שם המצב עוד 30 שנה"[7].
שנה לאחר מכן נרצח אנואר סאדאת, ואת מקומו תפס חוסני מובארק. ושלושים שנה לאחר מכן, בשנת ה'תשע"א במסגרת ה'אביב הערבי', הופל מובארק מהשלטון ואת מקומו תפסו ארגון הטרור 'האחים המוסלמים', שאף איימו לבטל את ההסכם, עד שסולקו גם הם מהשלטון.
הרבי הסביר שהשקט השורר בגבול מצרים אינו בהכרח תוצאה מהסכם השלום אלא הוא נובע מפני הניסיון המר של המצרים מהמלחמות הקודמות בהם ספגו אבידות קשות.
ראו גם
- דעת תורה בענייני המצב בארץ הקודש - דעתו של הרבי על ההסכם.
- שלום שלום ואין שלום - תיעוד המאבק נגד הנסיגה מסיני.
קישורים חיצוניים
כשהרבי ניבא: מי יכול לשער מה יהיה שם בעוד שלושים שנה? 
הערות שוליים
- ↑ למרות דעתם של שר הביטחון והרמטכ"ל, שטענו שרצונו של סאדאת הוא לעורר פרובוקציה
- ↑ שיחת ט' כסלו ה'תשל"ח
- ↑ שיחת כ"ד טבת ה'תשל"ח
- ↑ שיחת ח"י אלול ה'תשל"ח
- ↑ שיחת יו"ד שבט ה'תשל"ח
- ↑ מומחה לייצוב חולות. במסגרת עבודתו, סייע בשיחות על ההסכם
- ↑ אך ראה את דבריו של הרב יהושע מונדשיין במדורו סיפורים וגלגוליהם.