ליצנות: הבדלים בין גרסאות בדף
אין תקציר עריכה |
מ (החלפת טקסט – "( [וש]?)יתכן([^א-ת])" ב־"$1ייתכן$2") |
||
| שורה 16: | שורה 16: | ||
===בעבודת ה'=== | ===בעבודת ה'=== | ||
גם בעבודת האדם יניקת מידת הליצנות היא מ[[מידת החסד]] של קדושה, שהוא השמחה והתענוג בעבודת ה'. שכאשר האדם עובד את ה' מתוך [[אהבה]] ושמחה, | גם בעבודת האדם יניקת מידת הליצנות היא מ[[מידת החסד]] של קדושה, שהוא השמחה והתענוג בעבודת ה'. שכאשר האדם עובד את ה' מתוך [[אהבה]] ושמחה, ייתכן שלאחרי זה כחלוף זמן יפול לשחוק וליצנות. משום שתנועת נפשו היא התפשטות והתרחבות ולאחרי שחולף הרגש האור האלוקי{{הערה|שהרי פלשתים סתמו הבאר דווקא "אחרי מות אברהם" כאמור לעיל.}} שבעת התפילה וכדומה, ישנה האפשרות שמפתיחות הלב שבשמחה האלוקית יסתעף שמחה גשמית והוללות.(אמנם אצל צדיקים גמורים שעצם עבודתם בביטול מוחלט אין חשש זה.{{הערה|ראת תורת חיים שם סוף דף קמד, ד וספר המאמרים עת"ר ועוד.}}). | ||
העצה למדת הליצנות היא לעורר מידתו של יצחק - [[יראת ה']] ובסיבת הדבר כמה טעמים{{הערה|1=לקוטי שיחות [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=16037&st=&pgnum=133 חלק ט"ו עמוד 120 הערה 20].}}: | העצה למדת הליצנות היא לעורר מידתו של יצחק - [[יראת ה']] ובסיבת הדבר כמה טעמים{{הערה|1=לקוטי שיחות [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=16037&st=&pgnum=133 חלק ט"ו עמוד 120 הערה 20].}}: | ||
גרסה מ־09:12, 8 בספטמבר 2020
הליצנות היא השחוק הריקני הנובעת מקלות דעת ופתיחות הנפש. יסודה ביסוד הרוח שבנפש הבהמית. ושרשה, בקליפת פלשתים שיונקת ממידת החסד דקדושה. בעבודת ה' פעמים שיונקת מעבודת האהבה, והעצה לזה לעורר מידת היראה העומד כנגדה.
מהותה
הליצנות היא השחוק והשמחה ללא טעם וסיבה - שאין השמחה ועונג שבשחוק מורכבים מאיזה דבר מה. שאינה תוצאה מבשורה טובה או מרוב הון, עושר, וכבוד או עונג ושמחת הנפש מהשגת דבר חכמה. אלא תענוגו ושמחתו הם מהשחוק והליצנות עצמם בדברי הבל ושטות. ולכן אופן השמחה הוא ללא גבולות - בהוללות וליצנות ופיזור הנפש.[1]
הליצנות היא אחת מנטיות נפש הבהמית ושרשה ביסוד הרוח שבה.[2] לפי שהליצנות נובעת מזה שנפשו ורוחו פתוחים ביותר ולבו ריקן מכל, לכן יתענג בדברי הבל ושטות. (בניגוד לשמחה מבשורה טובה או מעבודת ה' וכדומה לזה אף כשנוגעת בעצם נפשו - שאז השמחה היא גדולה ביותר - שהשמחה קשורה לרגש אמיתי ונפשי עמוק ואינה דומה לליצנות הנובעת מריקנות ופיזור הנפש).[1]
הליצנות גרועה ביותר, אפילו מתאוות רעות. אדרבה היא השורש לכל התאוות וממנה יבוא לפריקת עול לגמרי, שהיא השורש לכל החטאים. ולכן אומר הפסוק[3]"לא יתייצבו הוללים לנגד עינך".
ליצנות מדברי תורה
לפעמים מוזכר איסור הליצנות בקשר לליצנות מדבר שבקדושה, כגון[4]: "שנים יושבים יחד ואין ביניהם דברי תורה נקרא מושבם ביחד מושב לצים שנאמר בכתוב ובמושב לצים לא ישב כי אם בתורת ה' חפצו". והוא משום שהתורה אינו יקר וחשוב בעיניו כל כך לעסוק בו והרי זה כאלו מתלוצץ מדברי תורה.[5]
שורש יניקתה
בעולמות
שרשה בקליפות היא קליפת פלשתים כמו שאמרו חז"ל[6]"פלשתים ליצנים היו" גם שמם פלשתים הוא מלשון 'מפולש' (על דרך 'נקב מפולש' שנוקב מעבר לעבר) שמורה על פתיחות ופיזור הנפש שהוא מפולש מכל צד. הליצנות היא ה"לעומת זה" והמנגד של מידת החסד של קדושה. ושורש יניקתם הוא ממדת החסד דקדושה שבירידת המשכת החסד האלוקי מטה מטה הרי נותנת מקום ליניקה לקליפת פלשתים, ולאחרי זה היא מנגדת למידת החסד האלוקי. ולכן הפלשתים הם אלו שסתמו את הבארות שחפר אברהם אבינו כמסופר בתורה[7] משום שעניינו של אברהם היה ספירת החסד וחפירת הבארות פעלה המשכת החסד האלוקי בעולם. ולאחרי שמת אברהם[8] סתמו אותם פלשתים. כלומר, לאחרי שנפרדה ההשפעה מאברהם ינקו מהשפעה אלוקית זו הפלשתים והעבירו אותה לקליפה. אולם את אותם בארות חזר יצחק אבינו וחפר.[9] מפני שיניקתם של פלשתים היא רק ממידת החסד ואינם יכולים[10] על מידת הגבורה - מידתו של יצחק ולכן חזר יצחק וחפר אותם ואז כשהיתה כלולה במידת הגבורה של יצחק נהיה קיום גם למידת החסד.[1][11]
בעבודת ה'
גם בעבודת האדם יניקת מידת הליצנות היא ממידת החסד של קדושה, שהוא השמחה והתענוג בעבודת ה'. שכאשר האדם עובד את ה' מתוך אהבה ושמחה, ייתכן שלאחרי זה כחלוף זמן יפול לשחוק וליצנות. משום שתנועת נפשו היא התפשטות והתרחבות ולאחרי שחולף הרגש האור האלוקי[12] שבעת התפילה וכדומה, ישנה האפשרות שמפתיחות הלב שבשמחה האלוקית יסתעף שמחה גשמית והוללות.(אמנם אצל צדיקים גמורים שעצם עבודתם בביטול מוחלט אין חשש זה.[13]).
העצה למדת הליצנות היא לעורר מידתו של יצחק - יראת ה' ובסיבת הדבר כמה טעמים[14]:
- היות ומידת היראה בניגוד לאהבה היא לא בהתפשטות, לכן אינה כנגד מידת הליצנות ואין ביכולת מידת הליצנות לקבל יניקה ממנה.[15][16]
- היות ומידת האהבה והשמחה לאלוקות בא באופן 'מורגש' שנרגש אצל האדם העובד מציאותו - 'יש מי שאוהב', וחסר בה הרגש הביטול. לכן בהתעוררות מידת היראה והקבלת עול, שהיא "ראשית העבודה ועיקרה ושרשה"[17] שעניינם הוא הביטול וההעדר הרגשת עצמו. זה מסיר את היניקה שיש לקליפה ממידת האהבה.
ראו גם
שגיאות פרמטריות בתבנית:הערות שוליים
פרמטרים [ טורים ] לא מופיעים בהגדרת התבנית ==הערות שוליים==
- ↑ 1.0 1.1 1.2 תורת חיים פרשת תולדות קמג, ג.
- ↑ תניא סוף פרק א.
- ↑ תהלים ה, ו.
- ↑ שולחן ערוך אדמו"ר הזקן הלכות תלמוד תורה ג, ו. מקורו משנה: אבות ג, ב.
- ↑ שולחן ערוך אדמו"ר הזקן שם, תוספות יו"ט אבות שם.
- ↑ תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה יט, א.
- ↑ בראשית כא, כה. כו, טו.
- ↑ "ויסתמום פלשתים אחרי מות אברהם" (בראשית כו, יח).
- ↑ בראשית כו, יח.
- ↑ "כי אין ביכולת כל מידה שבלעומת זה להיות מנגד רק למידה שכנגדו בקדושה" (לקוטי תורה - דברים ה, א).
- ↑ לקוטי שיחות חלק טו עמוד 118 ואילך.
- ↑ שהרי פלשתים סתמו הבאר דווקא "אחרי מות אברהם" כאמור לעיל.
- ↑ ראת תורת חיים שם סוף דף קמד, ד וספר המאמרים עת"ר ועוד.
- ↑ לקוטי שיחות חלק ט"ו עמוד 120 הערה 20.
- ↑ ספר המאמרים עת"ר עמוד קד (מהדורה ישנה עמוד עה).
- ↑ לקוטי תורה - דברים ה, א.
- ↑ תניא פרק מ"א.