מאסר וגאולת אדמו"ר האמצעי: הבדלים בין גרסאות בדף

מתוך חב"דפדיה, אנציקלופדיה חב"דית חופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אין תקציר עריכה
שורה 5: שורה 5:
במשך שנים לא היה ידוע באופן ברור מועד שנת השחרור. בספרי התיעוד השונים היו קיימות סתירות, כך בספר "[[בד קודש]]" נכתב: "אשר תודה לא-ל יצא בשלום ברוב כבוד ופאר ביום א' וישלח יו"ד כסלו שנת תקפ"ז". לעומת זאת בספר [[בית רבי]] נכתב כי האירוע כולו התרחש בשנת תקפ"ו{{מקור}}. ה[[אדמו"ר הריי"צ]] בשיחותיו ציין לדעות השונות, אולם מציין שבכל אופן את חג הגאולה החלו לחגוג רק בשנת תקפ"ח לאחר פטירתו של אדמו"ר האמצעי{{הערת שוליים|"וועגן דעם יום טוב יו"ד כסלו זיינען פאראן חילוקי דעות אין וועלכן יאר דאס איז געווען. אין "בית רבי" שטייט, אז דאס איז געווען אין יאהר תקפ"ו, און יש אומרים אז דער יום טוב האט זיך אנגעהויבן ערשט נאך דער הסתלקות, און אן אנדער דיעה איז דא אז די התחלת המסירה איז געווען אין יאהר תקפ"ו און ס'האט זיך פארצויגן ביז תקפ"ז און דער יום טוב האט זיך אנגעהובן אין יאהר תקפ"ח". [[ספר השיחות (אדמו"ר הריי"צ)|ספר השיחות]] תש"א עמ' 50}}.
במשך שנים לא היה ידוע באופן ברור מועד שנת השחרור. בספרי התיעוד השונים היו קיימות סתירות, כך בספר "[[בד קודש]]" נכתב: "אשר תודה לא-ל יצא בשלום ברוב כבוד ופאר ביום א' וישלח יו"ד כסלו שנת תקפ"ז". לעומת זאת בספר [[בית רבי]] נכתב כי האירוע כולו התרחש בשנת תקפ"ו{{מקור}}. ה[[אדמו"ר הריי"צ]] בשיחותיו ציין לדעות השונות, אולם מציין שבכל אופן את חג הגאולה החלו לחגוג רק בשנת תקפ"ח לאחר פטירתו של אדמו"ר האמצעי{{הערת שוליים|"וועגן דעם יום טוב יו"ד כסלו זיינען פאראן חילוקי דעות אין וועלכן יאר דאס איז געווען. אין "בית רבי" שטייט, אז דאס איז געווען אין יאהר תקפ"ו, און יש אומרים אז דער יום טוב האט זיך אנגעהויבן ערשט נאך דער הסתלקות, און אן אנדער דיעה איז דא אז די התחלת המסירה איז געווען אין יאהר תקפ"ו און ס'האט זיך פארצויגן ביז תקפ"ז און דער יום טוב האט זיך אנגעהובן אין יאהר תקפ"ח". [[ספר השיחות (אדמו"ר הריי"צ)|ספר השיחות]] תש"א עמ' 50}}.


בשנת [[תשנ"ח]] פרסם הרב [[בערל לוין]] את תיק החקירה של אדמו"ר האמצעי{{הערה|התיק פורסם בספר "מאסר וגאולת אדמו"ר האאמצעי", [[שלום דובער לוין]], [[תשנ"ח]].}}, ממנו עולה שבגאולת הרבי היו שלושה שלבים כלליים כשתחילתה בקיץ תרפ"ה מאסרו היה בתחילת תרפ"ו ושוב שוחרר בי כסלו באותה השנה עם זאת חקירתו וחקירת החסידים נמשכה במשך השנה לאחריה עד יא כסלו תרפ"ז כשהפסק דין הסופי התקבל בכלל אחרי ההסתלקות ב[[כ"א כסלו]] [[תקפ"ח]].
בשנת [[תשנ"ח]] פרסם הרב [[שלום דובער לוין]] את תיק החקירה של אדמו"ר האמצעי{{הערה|התיק פורסם בספר "מאסר וגאולת אדמו"ר האאמצעי", [[שלום דובער לוין]], [[תשנ"ח]].}}, ממנו עולה שבגאולת הרבי היו שלושה שלבים כלליים כשתחילתה בקיץ תרפ"ה מאסרו היה בתחילת תרפ"ו ושוב שוחרר בי כסלו באותה השנה עם זאת חקירתו וחקירת החסידים נמשכה במשך השנה לאחריה עד יא כסלו תרפ"ז כשהפסק דין הסופי התקבל בכלל אחרי ההסתלקות ב[[כ"א כסלו]] [[תקפ"ח]].


==השתלשלות האירוע==
==השתלשלות האירוע==

גרסה מ־19:12, 19 בדצמבר 2016

ערך זה זקוק לעריכה: ייתכן שהערך סובל מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

חג הגאולה י' כסלו - הוא חג הנחוג בי' כסלו בעקבות גאולתו של אדמו"ר האמצעי ממאסר בשנת תקפ"ז. תחילת מאסרו היה בכ"ח בתשרי בעיר ויטבסק. המאסר נבע מהלשנה כי אדמו"ר האמצעי שולח כספים לארץ ישראל ומסייע. אדמו"ר האמצעי הוכיח לחוקרים כי כל ההלשנה בשקר יסודה.

שנת המאסר והשחרור

במשך שנים לא היה ידוע באופן ברור מועד שנת השחרור. בספרי התיעוד השונים היו קיימות סתירות, כך בספר "בד קודש" נכתב: "אשר תודה לא-ל יצא בשלום ברוב כבוד ופאר ביום א' וישלח יו"ד כסלו שנת תקפ"ז". לעומת זאת בספר בית רבי נכתב כי האירוע כולו התרחש בשנת תקפ"ו[דרוש מקור]. האדמו"ר הריי"צ בשיחותיו ציין לדעות השונות, אולם מציין שבכל אופן את חג הגאולה החלו לחגוג רק בשנת תקפ"ח לאחר פטירתו של אדמו"ר האמצעי[1].

בשנת תשנ"ח פרסם הרב שלום דובער לוין את תיק החקירה של אדמו"ר האמצעי[2], ממנו עולה שבגאולת הרבי היו שלושה שלבים כלליים כשתחילתה בקיץ תרפ"ה מאסרו היה בתחילת תרפ"ו ושוב שוחרר בי כסלו באותה השנה עם זאת חקירתו וחקירת החסידים נמשכה במשך השנה לאחריה עד יא כסלו תרפ"ז כשהפסק דין הסופי התקבל בכלל אחרי ההסתלקות בכ"א כסלו תקפ"ח.

השתלשלות האירוע

ההלשנה

בשלהי קיץ תקפ"ה מסר יהודי בשם שמחה קיסין שלוש הלשנות על רבינו. מטרתו הייתה חיסול תנועת החסידות, באמצעות הטיעון כי המניע של התנועה הוא תאוות הממון. בכתב ההלשנה הוא מתאר את החסידות ככת המנסה לשבות את לב הצעירים על יד סיפורים ומעשיות, ובמטרה להגדיל את הונם. את הטענה הסמיך שמחה על מכתב של אדמו"ר האמצעי בה הוא מתייחס למגביות כספים שונות, בעיקר למגבית שנעשתה להחזקה ושיקום של בית הרב אחרי חורבן ושריפת בית אדמו"ר הזקן במלחמת נפוליון. בכתב ההלשנה נטען כי האדמו"ר במגבית גבה סכום גדול פי ארבע יותר מהסכום אותה חילק למשפחה שהיה בסך של כ35000 רובל, כשאת כשהנותר לקח לעצמו.

האשמה והחשד העיקרי היה בעבירה על "חוקת היהודים" שנחקקה בשנת תקס"ה, כי אין לרב יהודי להעשיר את עצמו על חשבון הקהילה.

המאסר והחקירות

באסרו חג הסוכות תקפ"ו נלקח רבינו לחקירות בוויטעבסק, מושבו של מושל פלכי וויטבסק, מוהילוב סמולנסק וקאלוגא, ניקולי חאוואנסקי, ושם נחקר רבינו על ידי חוקריו של המושל.

החקירה עצמה נסבה אודות פרטי הטיעונים שנכתבו בהלשנה, אדמו"ר האמצעי מצידו ביקש להוכיח כי הטענה שנגבו יותר כספים מאשר חולקו שקרית, ונעוצה בזיוף של מכתביו שלו. במשך החקירה אף חקרו את מקורות הכספים ומימושם, טענת האדמו"ר כי 11000 רובל מתוך השלשים וחמש אלף שימשו לבניית צרכי הקהילה בליובאוויטש נחקרו על ידי חוקר שנשלח לליובאוויטש. החוקרים אף חקרו חסידים רבים מכל האזור לווידוא טענת הרבי כי התרומות הם מרצונם הטוב ונדיבות לבם.

במשך חודש מר-חשון תקפ"ו נמשכו החקירות. בו' כסלו כתב רבינו כתב-בקשה למושל חאוואנסקי שישחררו.

י' כסלו תקפ"ו שוחרר לביתו.

ב) בי"ט כסליו תקפ"ו שלח המושל חאוונאסקי את התיק אל ממשל פלך מוהילוב, שליובאוויטש שייכת אליו, שימסרו את התיק לבית המשפט המתאים, לדון בו ולהעניש את הנאשמים.

ממשל פלך מוהילוב שלח את התיק אל בית משפט השלום מחוז באבינאוויטש, שליובאוויטש שייכת אליו, להמשך החקירות ולהחלטה בנושא.

בית המשפט בבאבינאוויטש שלח שוטר עם שאלות נוספות לחקור בהם את רבינו בליובאוויטש.

אחר כך שלח בית המשפט בבאבינאוויטש הוראה לקאפוסט, ארשא, שקלאוו ומוהילוב, לחקור בנושא את חסידי רבינו במקומותיהם. אחרי שהתקבלו כל החקירות לבית משפט בבאבינאוויטש, הוסיף לתיק את החלטתו בנושא, ושלחו לבדיקה חוזרת לבית המשפט העליון בפלך מוהילוב.

י"א כסלו תקפ"ז החליט בית משפט העליון בפלך מוהילוב לזכות את רבינו מכל אשמה.

ג) התובע הכללי של פלך מוהילוב כתב את פסק הזיכוי של רבינו, ואחר כך שלח בית המשפט את פסק-דין הזיכוי אל המושל חאוואנסקי לאישור.

אמנם המושל חאוואנסקי שלח אל הסינט בפטרבורג עירעור על פסק-דין הזיכוי של בית משפט העליון בפלך מוהילוב.

כ"א כסלו תקפ"ח אישר הסינט בפטרבורג את פסק-דין הזיכוי של רבינו. אמנם זה היה כבר מספר ימים אחרי הסתלקות אדמו"ר האמצעי, בט' כסלו תקפ"ח.

תוכן ההלשנה, החקירות והזיכוי

בכתב-המלשינות מנסה שמחה קיסין לצייר את תנועת החסידים כרודפת בצע, המנצלת את התמימות של הצעירים לספר להם סיפורי צדיקים ולשלול את כספם, וכי הם משתלטים על הקהלות, קופות הצדקה, שחיטה, ובתי דפוס של היהודים. ולכן דורש לרדוף ולהשמיד את התנועה החסידית (מסמך א).

אל המלשינות הזאת צירף מכתב של רבינו אודות חלוקת מעמד-בית-הרב משנת תקע"ד, וממנו ניסה להוכיח כי רבינו אוסף מהחסידים סכומים אדירים כדי להשתמש בהם להנאותיו האישיות (מסמך ב).

מכתב זה, שצורף לתיק על ידי המלשין, כולל רשימת חלוקת מעות מעמד בית הרב, שנאסף אצל החסידים אחרי הסתלקות רבנו הזקן בכ"ד טבת תקע"ג (מסמך ד).

הי' זה אוסף מיוחד לשיקום בית הרב בליובאוויטש, מאחר שכל בית הרב שבליאדי היה למאכולת אש, אחרי בריחת רבנו הזקן עם בני משפחתו מלאדי במלחמת נפוליון. הכסף שנאסף וחולק היה 35.000 רו"כ.

בסוף השנה הראשונה להסתלקות רבינו הזקן, בחודש טבת תקע"ד, סידר רבינו את חלוקת המעות, עבורו ועבור כל אחד מצאצאי רבינו הזקן.

את החלוקה הזאת סידר על ידי אחד מגדולי החסידים ר' פנחס שיק משקלאוו, ויחד אתו מינה את החסידים ר' שלמה פריידעס ור' זלמן רויזעס משקלאוו, להשגיח על החלוקה.

אחרי פטירת החסיד ר' פנחס משקלאוו, הגיע כתב-החלוקה לידי שמחה קיסין, שהשתמש בו בכתב-המלשינות שלו (מסמך ב), וממנו רצו להוכיח שרבנו אסף באותו זמן כ140- אלף רובל, וחילק מהם רק 35 אלף רובל; שהרי בסופו כתוב: "שהם בערך חלק רביעי מסכום הכולל הזה" (מסמך יב).

רבינו השיב שבודאי יש טעות ושקר בתרגום הקטע הזה, וביקש מהחוקרים שיתנו לו את המקור, שממנו יוכל להוכיח, שמעולם לא אסף אז יותר מ35- אלף רובל, ואותם הוא חילק (מסמך יג).

החוקרים נענו לבקשתו, הקטע הזה הועתק בהעתקה מדוייקת ותורגם מחדש לרוסית על ידי המתרגם של רבינו, החסיד ר' יהודה יפה. על פי תרגום מדוייק זה הוכיח רבינו, שברורה בו הכוונה, שמעולם לא אסף אז יותר מ35- אלף רובל (מסמכים יד טו).

[דבר זה היה ידוע גם לפני גילוי התיק, אשר לפי המלשינות אסף רבינו עוד כמאה אלף רובל שלא נתברר מהיכן באו ולהיכן אזלו, גם היה ידוע אשר רבינו הוכיח כי יש כאן סילוף וכי מעולם לא אסף סכום זה.

אמנם פרטי הדבר לא היו ידועים, רק שמועות פורחות. וכך מספר בבית רבי חלק ב' פ"ד: "גופא דעובדא הכי הוה (כ"ז שמענו מאחד מנכדי רבינו כל מעשה המלשינות מרישא לסיפא) … זייפו את המכתב בזיוף קטן באתוון דזיופא מאתיות שקר הוא אות ק', שבסכום הכסף שהי' כתוב בהמכתב הוסיפו עוד ק' … אלפים".

אמנם במסמכים שלפנינו מתברר, שהוספת המאה אלף רובל נעוצה בתרגום מוטעה של המלים "שהם בערך חלק רביעי מסכום הכולל הזה"].

בזה לא הסתפקו החוקרים, ורצו לדעת בדיוק מהיכן נאסף הכסף ומה השתמשו בו (מסמך יב), שהרי על פי חוקת היהודים של שנת תקס"ה, אסור לרב לגבות כספים מהקהל כדי להעשיר את עצמו, מלבד המשכורת שלו הקצובה (מסמך ב).

רבינו השיב, ששני שלישים מהכסף חילק בין בני משפחתו צאצאי רבינו הזקן, אשר במשך ימי מלחמת נפוליון התרוששו מכל נכסיהם ובתיהם ונשארו מחוסרי כל. ושליש מהכסף לקח לעצמו לבנות לו בית ובית הכנסת בליובאוויטש ולקנות ספרים, אחרי שהתרושש מהכל בעת מלחמת נפוליון (מסמך יג סעיף 1).

שוב שאלוהו כמה כסף עלתה בניית בית הכנסת בליובאוויטש וקניית הספרים (מסמך טז), והשיב בפירוט, וסך הכל עלה כ11- אלף רובל, שחלקו בא מתוך 35.000 רובל הנ"ל וחלקו מתרומות שנאספו בשנים הבאות (מסמך יז).

שלחו אם כן חוקר מיוחד לליובאוויטש לראות אם הפרטים תואמים את המציאות, הוא דיבר שם עם תושבי המקום שאינם חסידי רבינו, הם אימתו את המספרים, אבל הוא נשאר מסתפק באמיתות דיוק הסכומים (מסמך כב).

שוב נשאל רבינו באיזה אופן נגבים מעות המעמד ואם הגביות האלו מהחסידים הם מרצונם הטוב (מסמך יב), והשיב אשר אחרי הסתלקות אביו אדמו"ר הזקן בשנת תקע"ג, נשאר בקרעמענטשוג, ופנו אליו החסידים לבקשו שיחזור לרוסיה הלבנה והבטיחו שמקבלים על עצמם את בניית ביתו ובית בני המשפחה ומשכורתו. באותה שעה נאספו כ35- אלף רובל, ואחר כך נאספים במשך שנה 10-14 אלף רובל, אשר 35% מהם הוא לוקח להוצאותיו והשאר מחלק בין שאר צאצאי אדמו"ר הזקן (מסמך יג).

החוקרים לא סמכו עליו בזה, ובמשך חדשי הקיץ נשלחה הוראה לעיירות קאפוסט, ארשא, שקלאוו ומוהילוב, לחקור את החסידים בעיירות האלו ולברר אם אמנם הם הזמינו אל רבינו לבוא מקרעמענטשוג להתיישב ברוסיה הלבנה והבטיחו לו כנ"ל (מסמכים לג; לט).

סוכ"ס התברר בכל החקירות ככל דברי רבינו, ועפי"ז זוכה מכל אשמה על ידי בית המשפט העליון בפלך מוהילוב (מסמך מו).

בחקירות האלו נתברר שכל ה"מעמד" שנתנו החסידים לרבינו היה בנדיבות ולא על פי איזשהו הכרח או הטלת מסים, ואשר רבינו לא היה רב רשמי שנבחר על ידי הקהלה ומקבל מהם משכורת, ואשר משתי סיבות אלו אין תמיכת החסידים האלו סותרת את חוקת היהודים של שנת תקס"ה, האוסרת על הרב לגבות כספים מהקהל כדי להעשיר את עצמו, מלבד המשכורת שלו הקצובה (מסמך נא).

המושל חאוואנסקי עירער על פסק הדין של בית המשפט העליון במוהילוב לפני הסינט העליון בפטרבורג, וטען אשר סוף כל סוף, אוסף כספים זה של מעמד בית הרב הוא אוסף של סכומים בלתי קצובים, והיא יכולה להביא להתרשלות העם היהודי ולהתדרדרותם למעשים אסורים ולהפסקת תשלומי המסים לממשלה, ואשר לכן חייבים לאסור את הנוהג הזה בחוק, ולענוש את מבצעי האוסף (מסמך נא).

אמנם הסינט העליון קיבל את נימוקי החלטת בית משפט העליון במוהילוב, לזכות את רבינו מכל אשמה, בהנהגה זו של קבלת מעות "מעמד" (מסמך נג).

הזיכוי הסופי הזה ניתן על ידי הסינט העליון בכ"א כסלו תקפ"ח, ימים אחדים אחרי הסתלקות רבינו בט' כסלו תקפ"ח; אמנם הנהגת תמיכת בית הרבי על ידי מעות "מעמד" נשארה חוקית, וזה המשיך להיות מקור הפרנסה של אדמו"רי חב"ד גם בדורות הבאים.

עונשו של המלשין

המלשין מויטבסק היה מעשירי העיר, ולאחר פרשת ההלשנה ירד מנכסיו והפך לעני מרוד. בנוסף לכך נפל לשיכרות. הוא היה מחטט בפחי האשפה לחפש אוכל. בי' כסלו, כשהחסידים היו חוגגים ושותים "לחיים" לרגל שמחת גאולתו של אדמו"ר האמצעי, הוא היה מגיע להתוועדות ואומר: "הרי אני הבאתי לכם את השמחה הזו - אז בבקשה תנו לי את שכרי!" והחסידים היו משקים אותו ביי"ש עד שהיה נופל ונרדם.[3]

לקריאה נוספת

  • תולדות חב"ד ברוסיה הצארית עמ' קד את השתלשלות המארעות שלב אחרי שלב.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. "וועגן דעם יום טוב יו"ד כסלו זיינען פאראן חילוקי דעות אין וועלכן יאר דאס איז געווען. אין "בית רבי" שטייט, אז דאס איז געווען אין יאהר תקפ"ו, און יש אומרים אז דער יום טוב האט זיך אנגעהויבן ערשט נאך דער הסתלקות, און אן אנדער דיעה איז דא אז די התחלת המסירה איז געווען אין יאהר תקפ"ו און ס'האט זיך פארצויגן ביז תקפ"ז און דער יום טוב האט זיך אנגעהובן אין יאהר תקפ"ח". ספר השיחות תש"א עמ' 50
  2. התיק פורסם בספר "מאסר וגאולת אדמו"ר האאמצעי", שלום דובער לוין, תשנ"ח.
  3. 'בית רבי' חלק ב' עמ' יא