אותיות הדיבור: הבדלים בין גרסאות בדף
מ (החלפת טקסט – "אהבה " ב־"אהבה ") |
מ (החלפת טקסט – "קמץ" ב־"קמץ") |
||
| שורה 19: | שורה 19: | ||
התהוות אותיות הדבור היוצאות מה' מוצאות הפה אינן דבר מושכל, ולא מוטבע בטבע מוצאות הללו להוציא מבטא ה[[אותיות]] על ידי ההבל וה[[קול]] המכה בהן על פי דרך ה[[טבע]] ולא על פי דרך השכל, כגון ה[[שפתים]] על דרך משל, שאותיות בומ"פ יוצאות מהן אין הטבע ולא השכל נותן ליציאת מבטא ארבע חלקי שינויי ביטוי אותיות אלו על פי שינויי תנועת השפתים שמתנוענעות בהבל אחד ו[[קול]] אחד הפוגע בהן בשוה, ואדרבה שינוי התנועות שבשפתים הוא לפי שינוי ביטוי האותיות שברצון הנפש לבטא בשפתים כרצונה לומר אות [[ב']] או [[ו']] או [[מ']] או [[פ']], ולא להיפך שיהיה רצון הנפש וכונתה לעשות שינוי תנועות השפתים כמו שהן מתנענעות עתה בביטויי ד' אותיות אלו. וכנראה בחוש שאין הנפש מתכוונת ויודעת לכוין כלל שינוי תנועות השפתים בשינויים אלו. | התהוות אותיות הדבור היוצאות מה' מוצאות הפה אינן דבר מושכל, ולא מוטבע בטבע מוצאות הללו להוציא מבטא ה[[אותיות]] על ידי ההבל וה[[קול]] המכה בהן על פי דרך ה[[טבע]] ולא על פי דרך השכל, כגון ה[[שפתים]] על דרך משל, שאותיות בומ"פ יוצאות מהן אין הטבע ולא השכל נותן ליציאת מבטא ארבע חלקי שינויי ביטוי אותיות אלו על פי שינויי תנועת השפתים שמתנוענעות בהבל אחד ו[[קול]] אחד הפוגע בהן בשוה, ואדרבה שינוי התנועות שבשפתים הוא לפי שינוי ביטוי האותיות שברצון הנפש לבטא בשפתים כרצונה לומר אות [[ב']] או [[ו']] או [[מ']] או [[פ']], ולא להיפך שיהיה רצון הנפש וכונתה לעשות שינוי תנועות השפתים כמו שהן מתנענעות עתה בביטויי ד' אותיות אלו. וכנראה בחוש שאין הנפש מתכוונת ויודעת לכוין כלל שינוי תנועות השפתים בשינויים אלו. | ||
ויותר נראה כן בביטוי הנקודות שכשהנפש רצונה להוציא מפיה נקודת קמץ, אזי ממילא נקמצים השפתים, ובפתח נפתחים השפתים ולא שרצון הנפש לקמוץ ולא לפתוח כלל וכלל, כי מבטא האותיות והנקודות הוא למעלה מהשכל המושג ומובן, אלא משכל הנעלם וקדמות השכל שבנפש המדברת, ולכן אין התינוק יכול לדבר אף שמבין הכל. | ויותר נראה כן בביטוי הנקודות שכשהנפש רצונה להוציא מפיה נקודת [[קמץ]], אזי ממילא נקמצים השפתים, ובפתח נפתחים השפתים ולא שרצון הנפש לקמוץ ולא לפתוח כלל וכלל, כי מבטא האותיות והנקודות הוא למעלה מהשכל המושג ומובן, אלא משכל הנעלם וקדמות השכל שבנפש המדברת, ולכן אין התינוק יכול לדבר אף שמבין הכל. | ||
אך האותיות הן בבחינת [[חומר]] ו[[צורה]] הנקרא פנימית וחיצונית, כי הגם שמקורן הוא מקדמות השכל ורצון הנפש, זו היא בחינת צורת שינוי המבטא שבכ"ב אותיות אבל בחינת החומר וגוף התהוותן והוא בחינת חיצוניותן הוא ההבל היוצא מהלב שממנו מתהוה [[קול]] פשוט היוצא מהגרון ואחר כך נחלק לכ"ב הברות וביטוי כ"ב אותיות בה' מוצאות הידועות [[תבנית:אותיות|אחה"ע]] מהגרון [[תבנית:אותיות|גיכ"ק]] מהחיך כו', ומבטא ההבל הוא אות ה' אתא קלילא כו' והוא מקור החומר וגוף האותיות טרם התחלקותן לכ"ב ולכן אמרו רבותינו ז"ל שעולם הזה נברא ב[[ה']]{{הערה|[[אגרת הקודש - פרק ה']]}}. | אך האותיות הן בבחינת [[חומר]] ו[[צורה]] הנקרא פנימית וחיצונית, כי הגם שמקורן הוא מקדמות השכל ורצון הנפש, זו היא בחינת צורת שינוי המבטא שבכ"ב אותיות אבל בחינת החומר וגוף התהוותן והוא בחינת חיצוניותן הוא ההבל היוצא מהלב שממנו מתהוה [[קול]] פשוט היוצא מהגרון ואחר כך נחלק לכ"ב הברות וביטוי כ"ב אותיות בה' מוצאות הידועות [[תבנית:אותיות|אחה"ע]] מהגרון [[תבנית:אותיות|גיכ"ק]] מהחיך כו', ומבטא ההבל הוא אות ה' אתא קלילא כו' והוא מקור החומר וגוף האותיות טרם התחלקותן לכ"ב ולכן אמרו רבותינו ז"ל שעולם הזה נברא ב[[ה']]{{הערה|[[אגרת הקודש - פרק ה']]}}. | ||
{{הערות שוליים|}} | {{הערות שוליים|}} | ||
[[קטגוריה:אותיות]] | [[קטגוריה:אותיות]] | ||
גרסה מ־03:02, 7 בנובמבר 2016
תבנית:אותיות אותיות הדיבור הם הברה היוצאת מקול דרך פה האדם, שורשם מאותיות המחשבה, ובעומק יותר - מהאותיות הנפש.
שורש האותיות
אותיות שהן לצורך גילוי השכל או המדות לזולת שהוא ממין המדבר, כלשון איש ואיש, נפעלים בחמש מוצאות הפה, האח"ע מהגדון גיכ"ק מהחיך דטלנ"ת מהלשון זסשר"צ מהשינים בומ"פ מהשפתים. כאשר הקול - אויר דרך מיתרי הקול- עוצר ופוגע ומכה באחד ממוצאות הפה - נוצרת האות (עיצור) בהתאם למוצא. אבל טעות היא לחשוב שעצם התהוות האותיות וההבדלים שביניהם היא מה' מוצאות הפה, שהרי מאותו קול ומוצא נפעלים אותיות שונות אלו מאלו. ועוד, שאם הפעלת האותיות היתה תוצאה של פעולת המוצאות היה צריך האדם לתת דעתו ולכוון פעולת השפתים וכו' לפני כל מלה ואות שמבטא, ואין הדבר כן.
אלא כנ"ל - שהתהוות האותיות היא מקדמות השכל - ברצון ועצם הנפש, וכאשר עולה ברצון הנפש לבטא ולהאיר באותיות מסוימות - נפעלים ה' מוצאות הפה לבטא בהתאם לרצון הנפש.
ולהיות שאותיות הדיבור שרשן גבוה - למעלה מן השכל, לכן השכל או המדות הבאים בלבוש הדיבור, גדלים ומתפתחים בהרחבה יתרה מכמו שהיה לפני ההתלבשות בדיבור. והיינו, שעל ידי דיבור בנושא שכלי עיוני - יתחדשו אצלו שכלים חדשים בתוספת אור חדש בעמקות השכל הזה מה שלא היה כלל במחשבתו לבד.
וכמו כן הוא במידות גם כן, כגון כשמדבר דברי אהבה, אף על פי שהדיבור אינו אלא ביטוי של האהבה, מכל מקום הדיבור מוסיף אור באהבה, שעל ידי שמדבר בה - מתפעל בנפשו יותר באהבה וחיבה לנאהב[1].
החילוק בין אותיות בכוונה לאותיות בלי כוונה
העולם הזה הוא עולם השפל בשני בחינות ההארה שבו מצומצמת מאד עד קצה האחרון, ולכן הוא חומרי וגשמי, וגם זאת היא בלבושים ומסכים רבים עד שנתלבשה בקליפת נוגה להחיות כל דברים הטהורים שבעולם הזה ובכללם הוא נפש החיונית המדברת שבאדם, ולכן כשמדברת הנפש דברי תורה ותפלה בלא כוונה, אף שהן אותיות קדושות ואין קליפת נוגה שבנפש החיונית מסך מבדיל כלל להסתיר ולכסות על קדושתו יתברך המלובשת בהן כמו שהיא מסתרת ומכסה על קדושתו יתברך שבנפש החיונית כשמדברת דברים בטלים ושבנפש החיונית שבשאר בעלי חיים הטהורים דאף דלית אתר פנוי מיניה מכל מקום איהו סתימו דכל סתימין ונקרא אל מסתתר, וגם ההארה והתפשטות החיות ממנו יתברך מסתתרת בלבושים ומסכים רבים ועצומים עד שנתלבשה ונסתתרה בלבוש נוגה, מה שאין כן באותיות הקדושות של דברי תורה ותפלה דאדרבה קליפת נוגה מתהפכת לטוב ונכללת בקדושה זו כנ"ל מכל מקום ההארה שבהן מקדושתו יתברך היא בבחינת צמצום עד קצה האחרון מאחר שהקול והדבור הוא גשמי.
אבל בתפלה בכוונה ותורה בכוונה לשמה הרי הכוונה מתלבשת באותיות הדבור, הואיל והיא מקור ושרש להן שמחמתה ובסיבתה הוא מדבר אותיות אלו לכן היא מעלה אותן עד מקומה בעשר ספירות דיצירה או דבריאה לפי מה שהיא הכוונה בדחילו ורחימו שכליים או טבעיים כו' כנ"ל, ושם מאיר ומתגלה אור אין סוף ברוך הוא שהוא רצון העליון ברוך הוא המלובש באותיות התורה שלומד ובכוונתן או בתפלה ובכוונתה או במצוה ובכוונתה בהארה גדולה לאין קץ מה שלא יכול להאיר ולהתגלות כלל בעוד האותיות והמצוה בעולם הזה הגשמי לא מינה ולא מקצתה עד עת קץ הימין שיתעלה העולם מגשמיותו ונגלה כבוד ה' וגו'[2].
אבא יסד ברתא
התהוות אותיות הדבור היוצאות מה' מוצאות הפה אינן דבר מושכל, ולא מוטבע בטבע מוצאות הללו להוציא מבטא האותיות על ידי ההבל והקול המכה בהן על פי דרך הטבע ולא על פי דרך השכל, כגון השפתים על דרך משל, שאותיות בומ"פ יוצאות מהן אין הטבע ולא השכל נותן ליציאת מבטא ארבע חלקי שינויי ביטוי אותיות אלו על פי שינויי תנועת השפתים שמתנוענעות בהבל אחד וקול אחד הפוגע בהן בשוה, ואדרבה שינוי התנועות שבשפתים הוא לפי שינוי ביטוי האותיות שברצון הנפש לבטא בשפתים כרצונה לומר אות ב' או ו' או מ' או פ', ולא להיפך שיהיה רצון הנפש וכונתה לעשות שינוי תנועות השפתים כמו שהן מתנענעות עתה בביטויי ד' אותיות אלו. וכנראה בחוש שאין הנפש מתכוונת ויודעת לכוין כלל שינוי תנועות השפתים בשינויים אלו.
ויותר נראה כן בביטוי הנקודות שכשהנפש רצונה להוציא מפיה נקודת קמץ, אזי ממילא נקמצים השפתים, ובפתח נפתחים השפתים ולא שרצון הנפש לקמוץ ולא לפתוח כלל וכלל, כי מבטא האותיות והנקודות הוא למעלה מהשכל המושג ומובן, אלא משכל הנעלם וקדמות השכל שבנפש המדברת, ולכן אין התינוק יכול לדבר אף שמבין הכל.
אך האותיות הן בבחינת חומר וצורה הנקרא פנימית וחיצונית, כי הגם שמקורן הוא מקדמות השכל ורצון הנפש, זו היא בחינת צורת שינוי המבטא שבכ"ב אותיות אבל בחינת החומר וגוף התהוותן והוא בחינת חיצוניותן הוא ההבל היוצא מהלב שממנו מתהוה קול פשוט היוצא מהגרון ואחר כך נחלק לכ"ב הברות וביטוי כ"ב אותיות בה' מוצאות הידועות אחה"ע מהגרון גיכ"ק מהחיך כו', ומבטא ההבל הוא אות ה' אתא קלילא כו' והוא מקור החומר וגוף האותיות טרם התחלקותן לכ"ב ולכן אמרו רבותינו ז"ל שעולם הזה נברא בה'[3].
שגיאות פרמטריות בתבנית:הערות שוליים
פרמטרים ריקים [ 1 ] לא מופיעים בהגדרת התבנית ==הערות שוליים==
- ↑ מתוך הספר ערכים בחסידות, על פי אגרת הקודש - פרק ה', תורה אור כא. א', תו"ח ויצא כב. ד, ספר המאמרים תרנ"ט ד"ה יום טוב של ר"ה, ד"ה לולב וערבה, ספר המאמרים תרס"א ד"ה כבוד מלכותך, ספר המאמרים תרע"ג ד"ה והאבן הזאת
- ↑ ליקוטי אמרים - פרק מ'
- ↑ אגרת הקודש - פרק ה'