הלכה: הבדלים בין גרסאות בדף

מתוך חב"דפדיה, אנציקלופדיה חב"דית חופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
חזותיקוד ויקי
 
(19 גרסאות ביניים של 11 משתמשים אינן מוצגות)
שורה 1: שורה 1:
'''הלכה למעשה''' היא ההלכה הפסוקה למעשה, ללא המשא ומתן והדיעות השונות של ה[[תנאים]], ה[[אמוראים]], ה[[ראשונים]] והאחרונים, שלמרות שגם הם דברי אלוקים חיים, אין נוהגים כמותם למעשה.
'''הלכה''' היא השם הכולל לכל ציוויי התורה הנוגעים ל[[מעשה]] בפועל בעולם. בניגוד למשא ומתן והדיעות השונות של ה[[תנאים]], ה[[אמוראים]], ה[[ראשונים]] והאחרונים, שנחשב '[[לימוד תורה]]'.


ב[[חסידות חב"ד]] ישנה הקפדה מיוחדת על לימוד '''הלכה למעשה''', עד לקבלת סמיכה לרבנות.
פסק הלכה נקבע על ידי [[רב]], המקבל כח זה על ידי [[סמיכה לרבנות]].


גם כאשר לומדים [[נגלה]], גמרא וראשונים, צריך שתהא מטרה ללמוד את ההלכה הפסוקה כפי שהיא מסוכמת ונפסקת [[בשולחן ערוך]]. ישנן מסקנות שונות העולות מתוך הפלפול בסוגיא, אך כאשר האדם רואה את ההלכה הפסוקה ומשתדל שמסקנותיו הלימודיות יהיו בהתאם, לימודו הוא באופן מיושר ואמיתי יותר.
==קבלת סמיכה==
{{ערך מורחב|סמיכה לרבנות}}
ב[[חסידות חב"ד]] ישנה הקפדה מיוחדת על לימוד '''הלכה למעשה''', עד לקבלת [[סמיכה לרבנות]].


שאלת משיחיותו של הרבי מלובביץ' נהפכה זה מכבר לסוגיה ציבורית החורגת בהרבה מגבולות חסידות חב"ד. העובדה שכ-330 שנה אחרי טראומת משיחיות השקר של שבתי צבי שוב נמצא ביהדות גורם חשוב הטוען למשיחיות - לא סתם טענה שמדובר בתקופת גאולה, לטענה זו שותפים רבים, בוודאי בחוגי הימין הדתי-לאומי, אלא משיחיות פרסונלית), משכה גם את תשומת הלב הן של עולם שומרי המצוות, שנדרש לגבש התייחסות ערכית לתופעה, והן של עולם המחקר, שנמצא לו לפתע כר לחקר תופעה משיחית "בזמן אמת", תוך כדי התהוותה.
==לימוד 'אליבא דהלכתא'==


כשם שהתופעה עצמה מרתקת, כך גם שני סוגי ההתייחסות אליה - הדתית והמחקרית. בתחום הראשון בלטה התייחסותו של מנהיג הציבור הליטאי בישראל (המתנגד מסורתית לחסידות בדיוק בשל החשד שהיא מסתירה מאחוריה שאיפה משיחית), הרב אליעזר שך. הרב שך, שהיה ידוע באופן כללי במנהיגותו החריפה והתקיפה, נהג כך גם כלפי גילויי המשיחיות של חב"ד. מיוחסת לו האימרה כי "חב"ד היא הדת הכי קרובה ליהדות", כלומר מבחינתו עצם התופעה המשיחית כבר הוציאה אותה מחוץ לגבולות היהדות. ראוי לציין שהוא אמר את הדברים עוד לפני פטירת הרבי מלובביץ', בקיץ 1994, אירוע שהחריף עוד יותר את הבעייתיות של המשיחיות החב"דית - כשחוגים נרחבים בתוכה סירבו לקבל את העובדה שהמוות סתם את הגולל על אפשרות משיחיותו של הרבי, ונתלו באמונות סמי-נוצריות שהרבי לא מת אלא "נסתר מן העין", והוא עתיד להתגלות. חוגים אחרים, מצומצמים יותר, הרחיקו לכת באימוץ המודל הנוצרי ואף ייחסו לרבי מעמד של בורא העולם ממש).  
לימוד 'אליבא דהלכתא' (- מילולית: לפי ההלכה) הוא לימוד מתוך מטרה להגיע להלכה פסוקה. ופירושו שגם כאשר לומדים [[נגלה]], [[גמרא]] ו[[ראשונים]], צריך שתהא מטרה ללמוד את ההלכה הפסוקה כפי שהיא מסוכמת ונפסקת ב[[שולחן ערוך]]. ישנן מסקנות שונות העולות מתוך ה[[פלפול]] בסוגיא, אך כאשר האדם רואה את ההלכה הפסוקה ומשתדל שמסקנותיו הלימודיות יהיו בהתאם, לימודו הוא באופן מיושר ואמיתי יותר.


הרב ד"ר יצחק קראוס, ראש המדרשה לנשים באוניברסיטת בר-אילן, מגלם בכפל תאריו את כפל ההתייחסות לסוגיה: הפן הפנים-דתי והפן המחקרי. בספרו החדש הוא מבקש להתמודד לעומק עם תופעת המשיחיות החב"דית, לבחון את מקורותיה, סיבות לעיתויה, ההצדקות התיאולוגיות שבהן השתמשה, השלבים השונים בהתפתחותה והאמצעים שבהן מימשה את תפיסתה. כבר בראשית הספר הוא מצביע על עובדה משמעותית: המשיחיות היתה שם מן הרגע הראשון. הוא מצטט בהרחבה את נאומו הראשון של הרבי כ"נשיא" החסידות (התואר המוענק בחב"ד למנהיג) משבט תשי"א (1951), כדי להדגיש שכבר אז דיבר הרבי על דורו כדור ביאת משיח. למעשה, הוא מדגיש שכבר המנהיג שקדם לרבי, חותנו הרי"ץ (הרב יצחק שניאורסון), דיבר על תקופתו כעידן גאולה. חשוב להדגיש שעולם המחקר יודע זה מכבר על קיומו של גרעין משיחי בחב"ד עוד בתקופת האדמו"ר הקודם, אבל מכיוון שהציבור הרחב נוטה לייחס את ההתפרצות המשיחית ל-13 שנותיו האחרונות של הרבי (מאז עודד את שירת השיר "אנחנו רוצים משיח עכשיו", ב-1981), ומכיוון שהספר נועד לציבור הרחב, הרי יש בהחלט חשיבות להדגשה זו גם אם אין בה חידוש מחקרי.  
אדם שהינו [[ירא שמים]] יש לו חשש ומורא מיוחד לכוין להלכה הפסוקה, כדי לכוין ל[[רצון העליון]]. יש לו חשש מכך שפסיקתו לא תהיה עולה בקנה אחד עם רצון העליון, ולכן יש לו הכנעה ו[[רצון]] מיוחד להגיע להלכה הפסוקה, וביטול ה[[ישות]] וסברותיו הוא, ולכן אופן הלימוד שלו הוא אחר, והוא לא ימנע מלהודות על ה[[אמת]] ולומר 'טעיתי' ואז הלימוד הוא אחר לגמרי.


ההצדקה התיאולוגית שבה השתמש הרבי לרעיון שדורו הוא דור משיח היא העובדה שהוא האדמו"ר השביעי של חב"ד (מכאן שמו של הספר). שבע הוא מספר בעל משמעות מיסטית בתרבויות שונות, ובהן היהדות, ובמיוחד בזרם הקבלי-חסידי שלה. בהקשר שלנו, מכיוון שאדמו"רי חב"ד האחרונים ראו עצמם לא כמנהיגים לחסידיהם בלבד אלא לדור כולו, הרי שדורו של האדמו"ר השביעי של חב"ד נחשב כולו כדור בעל מעמד מיוחד. לפי הרבי, זהו הדור שבו צפויה סוף-סוף הגאולה המשיחית המיוחלת.
==כחו של פסק דין==


לפי עמדה זו, לחסידי חב"ד יש תפקיד מיוחד בגאולה הצפויה: מכיוון שפעולותיו של כל יהודי משמעותיות לגבי מימושו של הפוטנציאל המשיחי, עליהם להבטיח שכל יהודי יעשה את חלקו כדי שהפוטנציאל לא יוחמץ. בכך מוטלת על החסידים אחריות היסטורית מרחיקת לכת, כמעט קוסמית, ששכרה בצדה: הכבוד העצום להיות שותפים בתהליך, שפעילותם מתנה את עצם הצלחתו. כך מבין קראוס את כוח המשיכה של המטלות הקשות שהטיל הרבי על חסידיו: מאי-נוחות בעמידה בדוכן תוך ניסיון לחזר אחר יהודים שיניחו תפילין, ועד אי-נוחות גבוהה בהרבה - שליחים שיצאו לקצווי עולם כדי למלא שם את התפקיד שהוטל עליהם במימוש הגאולה. עם זאת, לפי קראוס, הרבי לא העז לבחון את אמונתם של חסידיו באופן מיידי וטוטאלי: הוא העמיס עליהם את משימות הגאולה באופן הדרגתי: ראשית, בניית החצר עצמה, שנמצאה במצב קשה לאחר השואה. משם הוא עבר להפצת החסידות ברחבי העם היהודי, ורק לאחר מכן פנה לשלב השלישי, שלא תיתכן גאולה אוניברסלית בלעדיו - הפצת המסר של חב"ד גם ללא-יהודים.  
בתורת [[הרבי]] מודגש באופן מיוחד כחו של פסק דין, שפועל על העולם בפועל. דוגמה מוחשית לכך ניתן למצוא בעובדה שבדבריו בשבת לאחר שהוגש לרבי ה[[פסק הדין שהרבי הוא מלך המשיח]], קישר את הפסק להחלטת [[ארצות הברית]] ו[[רוסיה]] לצמצם את תקציבי הנשק באופן משמעותי ולהמירם לכלכלת המדינה.{{הערה|שיחת שבת [[פרשת משפטים]] ה[[תשנ"ב]] וראה בארוכה בספר [[ימי בשורה]].}} גם ביחס לעניינים נוספים שהתרחשו בדרכי העולם, ביקש [[הרבי]] פסק דין של [[רב]]{{הערה|לדוגמה בתקופת [[משפט הספרים]] ביקש הרבי פסק הלכה בעניין בעלות הספרים מהרב [[אפרים פישל הרשקוביץ]] (קובץ 'ה' טבת דידן נצח נצחון הספרים (הרב [[משב באגאמילסקי]]) פרק ו'). וכן לגבי פרשיית [[מבצע אנטבה]] ביקש הרבי פסק הלכתי.}}.


קראוס בחר להתמקד במחקרו בשני אפיקים: התיאולוגי והמעשי. רוצה לומר: מהי הפילוסופיה הדתית שבאמצעותה ביקש הרבי לשכנע את חסידיו שתקופתו היא אמנם תקופה משיחית; כיצד התפתחה התיאולוגיה הזו מהצבעה על הדור כ"דור גאולה", ועד רמיזות לעצמו (ועוד יותר: מתן לגיטימציה לאחרים להצביע עליו) כמשיח. ברוח דומה, הוא מפרט גם את השלבים המעשיים השונים של מימוש התפיסה המשיחית.
== אל יפטר אדם מחבירו אלא מתוך דבר הלכה ==


זו כמובן התמקדות לגיטימית, אבל היא משאירה את הסיפור חסר בכמה היבטים חשובים, בעיקר ההיסטורי והסוציולוגי. לדוגמה, מה גרם להתפרצות המשיחית דווקא בעיתוי שבו התפרצה? אם נצא מנקודת הנחה שהקישור ל"דור השביעי" אינו הגורם להתפרצות המשיחית, אלא רק האמצעי שדרכו ביקש הרבי לשכנע את שומעיו לאחר שהחליט לנקוט מדיניות משיחית, יש צורך להצביע על הגורמים ההיסטוריים לכך: משבר השואה? אולי המשבר האישי הכרוך בעובדה שלא היו לו ילדים, וגם לא קרובים אחרים, שיוכלו למלא את מקומו בבוא העת, ולכן היה צורך לשכנע את החסידים שמשימת החסידות מסתיימת בדורו שלו? ואולי זו דווקא ההכרה שההתפתחות הטכנולוגית, בתוספת השכלתו הכללית, בכלל מאפשרות לראשונה לחסידות יומרה משיחית גלובלית? הספר אינו מפרט בסוגיות אלה.  
מובא בגמרא{{הערה|ריש פרק שלישי של [[מסכת ברכות]].}} שאין לאדם ליפטר מחבירו אלא מדבר הלכה. הסיבה לכך היא מכיון שעל ידי משא ומתן בעסק התורה ישנה רתיחות הדמים, וכמאמר הגמרא "אוריתא הוא דקא מרתחא ליה". על אף שהחמימות באה כתוצאה מעסק ה[[תורה]], אך מכיון שמדובר כצואה מהמשא ומתן של האדם וסברותיו העצמיות, יכול הדבר להגיע לאמירות של "אין לו מוח בקדקדו". מכיון שהתורה נתלבשה בשכל ונפש הבהמית, לכן כגודל הסברא הבאה מה[[נפש הבהמית]] כך גודל הישות, ולמרות שמדובר בשכל אלוקי, יכול הדבר למצב של פיטור ופירוד הכי גדול להפרד מדרך המלך מלכו של עולם, וכמובן שאם יפטר מחבירו במצב כזה יכול הדבר להגיע לידי פירוד, שהרי [[גאווה]] היא המקור לכל המידות רעות שבעולם.


שאלות נוספות שאינן עולות הן: כיצד הגיבו החסידים למדיניות המשיחית? האם מיד נעשתה פופולרית, או שהרבי היה צריך להתגבר על התנגדות בתחום זה? ובכלל, האם התקשה בייצוב מנהיגותו? איך התמודד עם התופעות הסותרות לכאורה את ההנחה שמדובר בעידן משיחי, כמו השואה וההתבוללות? כל אלה הן שאלות נכבדות שהספר אינן מתמודד איתן. ומכאן שסוגיית משיחיותו של הרבי מלובביץ' עוד יכולה לספק כר נרחב למחקר גם עבור חוקרים נוספים.  
כך גם כאשר מדובר "ליפטר אדם מחבירו" לגבי [[אדם העליון]], כאשר אדם לומד, כידוע שצריך הוא להתחיל את לימודו מתוך תנועה של ביטול ולימוד לשמה, ואחר כך צריך הוא ליפטר ולללכת ללימוד של מתוך הבנה והשגה, אז לא יפטר לגמרי ללימוד סברותיו העצמיות, אלא יחתור לדעת את האמת ואת ההלכה הפסוקה, במצב כזה, כאשר יש לו חשש מכך שההלכה הפסוקה לא תהיה עולה בקנה אחד עם רצון העליון, יש לו הכנעה ורצון מיוחד להגיע להלכה הפסוקה, ולכן אופן הלימוד שלו הוא אחר, והוא לא ימנע מלהודות על האמת ולומר טעיתי{{הערה|1=[[שיחות קודש]] [[תשכ"ב]] [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=4589&hilite=b90e9988-a244-44c9-8c45-67549d24680e&st=%D7%90%D7%9E%D7%95%D7%A8%D7%90&pgnum=107 עמ' 84.].}}.
== לימוד מתוך מטרה להגיע להלכה פסוקה ==


אדם שהינו [[ירא שמים]] יש לו חשש ומורא מיוחד לכוין להלכה הפסוקה, כדי לכוין ל[[רצון העליון]]. יש לו חשש מכך שההלכה הפסוקה לא תהיה עולה בקנה אחד עם רצון העליון, ולכן יש לו הכנעה ו[[רצון]] מיוחד להגיע להלכה הפסוקה, וביטול ה[[ישות]] וסברותיו הוא, ולכן אופן הלימוד שלו הוא אחר, והוא לא ימנע מלהודות על ה[[אמת]] ולומר טעיתי.
==אמת לאמיתו==
ב[[חסידות]] מבואר שהלכה הפסוקה בתורה היא בדרגת האמת של - אמת לאמיתו, משום שאין כנגדה שום מנגדים או חולקים, וענינה היא כמו [[ספירת התפארת]], שגם [[גבורה]] וגם [[חסד]] מסכימים עמה.


== אל יפטר אדם מחבירו אלא מתוך דבר הלכה ==
מטעם זה שרש ההלכות הוא בשם [[הוי']] משום ששרשו של אמת לאמיתו, ושרשו של [[ספירת התפארת]] המחבר את כל הצדדים וההפכים, הוא ב[[עצמות]] [[א"ס]], שאף הוא אמת לאמיתו, מה שאין כן דברים שהם רק אמת מצד עצמם (ולא שאין מנגדים אליהם), הם רק מושרשים ב[[אלקים|אלקותו]] של ה' שהוא התפשוטותו, שהוא גם אמת אך אינו אמת לאמיתו, ומצד זה נאמר{{הערה|ראה עירובין יג, ב.}} "אלו ואלו דברי אלוקים חיים", שכששני שיטות חולקות, וודאי שניהם אמת, אך הם משם [[אלקים]].
 
===כל השונה הלכות בכל יום===
מובא בגמרא{{הערה|מגילה כח, ב. נדה עג, א.}} "כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן [[עולם הבא]]". ישנם כאלה שעליהם אמרו [[חז"ל]] שיש להם "חלק לעולם הבא" שזה מורה רק על רבע{{הערה|וכדברי הגמ' - ראה בבא בתרא סג, א - האורמ לפלוני יהיה לו חלק בנכסי נותנים לו רובע נכסיו. וראה ב[[אור התורה]] בראשית (כרך ב') תכג, ב ואילך. סה"מ תרע"ט עמוד רמו. סה"מ תרפ"ט עמוד 167.}}, משום שמקבלים רק מרבע שם [[הוי']] שהוא האות ה' האחרונה, וזהו רק הארה משם הוי', אמנם הלומד הלכות בכל יום הוא "בן" עולם הבא, ובן יורש את הכל, וזאת משום שההלכות מושרשות בעצמותו של ה'.


מובא בגמרא{{הערת שוליים|1=ריש פרק שלישי של [[מסכת ברכות]].}} שאין לאדם ליפטר מחבירו אלא מדבר הלכה. הסיבה לכך היא מכיון שעל ידי משא ומתן בעסק התורה ישנה רתיחות הדמים, וכמאמר הגמרא "אוריתא הוא דקא מרתחא ליה". על אף שהחמימות באה כתוצאה מעסק ה[[תורה]], אך מכיון שמדובר כצואה מהמשא ומתן של האדם וסברותיו העצמיות, יכול הדבר להגיע לאמירות של "אין לו מוח בקדקדו". מכיון שהתורה נתלבשה בשכל ונפש הבהמית, לכן כגודל הסברא הבאה מהנפש הבהמית כך גודל הישות, ולמרות שמדובר בשכל אלוקי, יכול הדבר למצב של פיטור ופירוד הכי גדול להפרד מדרך המלך מלכו של עולם, וכמובן שאם יפטר מחבירו במצב כזה יכול הדבר להגיע לידי פירוד, שהרי גאווה היא המקור לכל המידות רעות שבעולם.
==ראו גם==
* [[מרא דאתרא]]
* [[בית דין]]
* [[סמיכה לרבנות]]
* [[מכון הלכה חב"ד]]
* [[הלכה למשה מסיני]]


כך גם כאשר מדובר "ליפטר אדם מחבירו" לגבי [[אדם העליון]], כאשר אדם לומד, כידוע שצריך הוא להתחיל את לימודו מתוך תנועה של ביטול ולימוד לשמה, ואח"כ צריך הוא ליפטר ולללכת ללימוד של מתוך הבנה והשגה, אז לא יפטר לגמרי ללימוד סברותיו העצמיות, אלא יחתור לדעת את האמת ואת ההלכה הפסוקה, במצב כזה, כאשר יש לו חשש מכך שההלכה הפסוקה לא תהיה עולה בקנה אחד עם רצון העליון, יש לו הכנעה ורצון מיוחד להגיע להלכה הפסוקה, ולכן אופן הלימוד שלו הוא אחר, והוא לא ימנע מלהודות על האמת ולומר טעיתי. {{הערת שוליים|1=[[שיחות קודש]] [[תשכ"ב]] [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=4589&hilite=b90e9988-a244-44c9-8c45-67549d24680e&st=%D7%90%D7%9E%D7%95%D7%A8%D7%90&pgnum=107 עמ' 84.].}}
{{הערות שוליים}}
{{הערות שוליים}}
[[קטגוריה:הלכה בתורת חב"ד]]
[[קטגוריה:הלכה]]

גרסה אחרונה מ־13:33, 9 בספטמבר 2021

הלכה היא השם הכולל לכל ציוויי התורה הנוגעים למעשה בפועל בעולם. בניגוד למשא ומתן והדיעות השונות של התנאים, האמוראים, הראשונים והאחרונים, שנחשב 'לימוד תורה'.

פסק הלכה נקבע על ידי רב, המקבל כח זה על ידי סמיכה לרבנות.

קבלת סמיכה[עריכה | עריכת קוד מקור]

ערך מורחב – סמיכה לרבנות

בחסידות חב"ד ישנה הקפדה מיוחדת על לימוד הלכה למעשה, עד לקבלת סמיכה לרבנות.

לימוד 'אליבא דהלכתא'[עריכה | עריכת קוד מקור]

לימוד 'אליבא דהלכתא' (- מילולית: לפי ההלכה) הוא לימוד מתוך מטרה להגיע להלכה פסוקה. ופירושו שגם כאשר לומדים נגלה, גמרא וראשונים, צריך שתהא מטרה ללמוד את ההלכה הפסוקה כפי שהיא מסוכמת ונפסקת בשולחן ערוך. ישנן מסקנות שונות העולות מתוך הפלפול בסוגיא, אך כאשר האדם רואה את ההלכה הפסוקה ומשתדל שמסקנותיו הלימודיות יהיו בהתאם, לימודו הוא באופן מיושר ואמיתי יותר.

אדם שהינו ירא שמים יש לו חשש ומורא מיוחד לכוין להלכה הפסוקה, כדי לכוין לרצון העליון. יש לו חשש מכך שפסיקתו לא תהיה עולה בקנה אחד עם רצון העליון, ולכן יש לו הכנעה ורצון מיוחד להגיע להלכה הפסוקה, וביטול הישות וסברותיו הוא, ולכן אופן הלימוד שלו הוא אחר, והוא לא ימנע מלהודות על האמת ולומר 'טעיתי' ואז הלימוד הוא אחר לגמרי.

כחו של פסק דין[עריכה | עריכת קוד מקור]

בתורת הרבי מודגש באופן מיוחד כחו של פסק דין, שפועל על העולם בפועל. דוגמה מוחשית לכך ניתן למצוא בעובדה שבדבריו בשבת לאחר שהוגש לרבי הפסק הדין שהרבי הוא מלך המשיח, קישר את הפסק להחלטת ארצות הברית ורוסיה לצמצם את תקציבי הנשק באופן משמעותי ולהמירם לכלכלת המדינה.[1] גם ביחס לעניינים נוספים שהתרחשו בדרכי העולם, ביקש הרבי פסק דין של רב[2].

אל יפטר אדם מחבירו אלא מתוך דבר הלכה[עריכה | עריכת קוד מקור]

מובא בגמרא[3] שאין לאדם ליפטר מחבירו אלא מדבר הלכה. הסיבה לכך היא מכיון שעל ידי משא ומתן בעסק התורה ישנה רתיחות הדמים, וכמאמר הגמרא "אוריתא הוא דקא מרתחא ליה". על אף שהחמימות באה כתוצאה מעסק התורה, אך מכיון שמדובר כצואה מהמשא ומתן של האדם וסברותיו העצמיות, יכול הדבר להגיע לאמירות של "אין לו מוח בקדקדו". מכיון שהתורה נתלבשה בשכל ונפש הבהמית, לכן כגודל הסברא הבאה מהנפש הבהמית כך גודל הישות, ולמרות שמדובר בשכל אלוקי, יכול הדבר למצב של פיטור ופירוד הכי גדול להפרד מדרך המלך מלכו של עולם, וכמובן שאם יפטר מחבירו במצב כזה יכול הדבר להגיע לידי פירוד, שהרי גאווה היא המקור לכל המידות רעות שבעולם.

כך גם כאשר מדובר "ליפטר אדם מחבירו" לגבי אדם העליון, כאשר אדם לומד, כידוע שצריך הוא להתחיל את לימודו מתוך תנועה של ביטול ולימוד לשמה, ואחר כך צריך הוא ליפטר ולללכת ללימוד של מתוך הבנה והשגה, אז לא יפטר לגמרי ללימוד סברותיו העצמיות, אלא יחתור לדעת את האמת ואת ההלכה הפסוקה, במצב כזה, כאשר יש לו חשש מכך שההלכה הפסוקה לא תהיה עולה בקנה אחד עם רצון העליון, יש לו הכנעה ורצון מיוחד להגיע להלכה הפסוקה, ולכן אופן הלימוד שלו הוא אחר, והוא לא ימנע מלהודות על האמת ולומר טעיתי[4].

אמת לאמיתו[עריכה | עריכת קוד מקור]

בחסידות מבואר שהלכה הפסוקה בתורה היא בדרגת האמת של - אמת לאמיתו, משום שאין כנגדה שום מנגדים או חולקים, וענינה היא כמו ספירת התפארת, שגם גבורה וגם חסד מסכימים עמה.

מטעם זה שרש ההלכות הוא בשם הוי' משום ששרשו של אמת לאמיתו, ושרשו של ספירת התפארת המחבר את כל הצדדים וההפכים, הוא בעצמות א"ס, שאף הוא אמת לאמיתו, מה שאין כן דברים שהם רק אמת מצד עצמם (ולא שאין מנגדים אליהם), הם רק מושרשים באלקותו של ה' שהוא התפשוטותו, שהוא גם אמת אך אינו אמת לאמיתו, ומצד זה נאמר[5] "אלו ואלו דברי אלוקים חיים", שכששני שיטות חולקות, וודאי שניהם אמת, אך הם משם אלקים.

כל השונה הלכות בכל יום[עריכה | עריכת קוד מקור]

מובא בגמרא[6] "כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן עולם הבא". ישנם כאלה שעליהם אמרו חז"ל שיש להם "חלק לעולם הבא" שזה מורה רק על רבע[7], משום שמקבלים רק מרבע שם הוי' שהוא האות ה' האחרונה, וזהו רק הארה משם הוי', אמנם הלומד הלכות בכל יום הוא "בן" עולם הבא, ובן יורש את הכל, וזאת משום שההלכות מושרשות בעצמותו של ה'.

ראו גם[עריכה | עריכת קוד מקור]

הערות שוליים

  1. ↑ שיחת שבת פרשת משפטים התשנ"ב וראה בארוכה בספר ימי בשורה.
  2. ↑ לדוגמה בתקופת משפט הספרים ביקש הרבי פסק הלכה בעניין בעלות הספרים מהרב אפרים פישל הרשקוביץ (קובץ 'ה' טבת דידן נצח נצחון הספרים (הרב משב באגאמילסקי) פרק ו'). וכן לגבי פרשיית מבצע אנטבה ביקש הרבי פסק הלכתי.
  3. ↑ ריש פרק שלישי של מסכת ברכות.
  4. ↑ שיחות קודש תשכ"ב עמ' 84..
  5. ↑ ראה עירובין יג, ב.
  6. ↑ מגילה כח, ב. נדה עג, א.
  7. ↑ וכדברי הגמ' - ראה בבא בתרא סג, א - האורמ לפלוני יהיה לו חלק בנכסי נותנים לו רובע נכסיו. וראה באור התורה בראשית (כרך ב') תכג, ב ואילך. סה"מ תרע"ט עמוד רמו. סה"מ תרפ"ט עמוד 167.
אוחזר מתוך "https://chabadpedia.co.il/index.php?title=הלכה&oldid=493011"