יימח שמו – הבדלי גרסאות
מ החלפת טקסט – "<ref>" ב־"{{הערה|" |
הגהה |
||
| (8 גרסאות ביניים של 6 משתמשים אינן מוצגות) | |||
| שורה 1: | שורה 1: | ||
''' | '''ימח שמו''' או '''ימח שמו וזִכרו''' היא קללה עברית עתיקה, המופנית כביטוי לוואי לרשע, או נגד אויבי [[עם ישראל]]. קללה זו היא מן הקשות והחריפות בלקסיקון שבארון הספרים היהודי. משמעותה מוות חסר צאצאים ויורשים, וזו מעין בקשה מאלוקים שיימחה כל זכר למקולל. | ||
== אטימולוגיה == | == {{מונחון|אטימולוגיה|פירוש לשון}} == | ||
המילה "''' | המילה "'''ימח'''" ידועה בעברית מודרנית בעיקר כחלק מקללה זו, והיא קיצור של המילה "יימחה", בדומה למילה "יהי", כקיצור של "יהיה", או "יחי" כקיצור של "יחיה". המילה "'''שמו'''" אינה רק במובן של שם פרטי, אלא מתייחסת לזיכרון והנצחה, כמו ב"יד ושם" הנגזר מ[[ספר ישעיהו]]: {{ציטוטון|ונתתי להם בביתי ובחומותי יד ושם, טוב מבנים ומבנות; שם עולם אתן לא, אשר לא יכרת}}. | ||
== בתנ"ך == | == בתנ"ך == | ||
הצירוף "ימח שמו" או "ימח זכרו" מופיע כבר בתנ"ך, בהטיות שונות. לאחר [[מלחמת עמלק]] ב[[ספר שמות]] ה' מבטיח שהוא ימחה את זכר עמלק מתחת השמים, וב[[ספר דברים]] ההבטחה הופכת ל[[מצווה]]: {{ציטוטון|תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם}}. המושג "מחיית שם" מופיע לראשונה בספר דברים, כאשר בעקבות [[חטא העגל]], ה' מבקש למחות את שם [[שבטי ישראל|ישראל]] מתחת השמים, ובסוף ספר דברים, כאשר [[משה רבנו]] מקלל את מי שיעבוד [[עבודה זרה]] שה' ימחה את שמו מתחת השמים:{{ציטוט|תוכן=פֶּן-יֵשׁ בָּכֶם אִישׁ אוֹ-אִשָּׁה אוֹ מִשְׁפָּחָה אוֹ-שֵׁבֶט, אֲשֶׁר לְבָבוֹ פֹנֶה הַיּוֹם מֵעִם ה' אֱלֹקינוּ, לָלֶכֶת לַעֲבֹד, אֶת-אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם הָהֵם... '''וּמָחָה ה' אֶת-שְׁמוֹ,''' מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם...|מקור=דברים כט, יז-כ}}. | הצירוף "ימח שמו" או "ימח זכרו" מופיע כבר בתנ"ך, בהטיות שונות. לאחר [[מלחמת עמלק]] ב[[ספר שמות]] ה' מבטיח שהוא ימחה את זכר עמלק מתחת השמים, וב[[ספר דברים]] ההבטחה הופכת ל[[מצווה]]: {{ציטוטון|תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם}}. המושג "מחיית שם" מופיע לראשונה בספר דברים, כאשר בעקבות [[חטא העגל]], ה' מבקש למחות את שם [[שבטי ישראל|ישראל]] מתחת השמים, ובסוף ספר דברים, כאשר [[משה רבנו]] מקלל את מי שיעבוד [[עבודה זרה]] שה' ימחה את שמו מתחת השמים:{{ציטוט|תוכן=פֶּן-יֵשׁ בָּכֶם אִישׁ אוֹ-אִשָּׁה אוֹ מִשְׁפָּחָה אוֹ-שֵׁבֶט, אֲשֶׁר לְבָבוֹ פֹנֶה הַיּוֹם מֵעִם ה' אֱלֹקינוּ, לָלֶכֶת לַעֲבֹד, אֶת-אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם הָהֵם... '''וּמָחָה ה' אֶת-שְׁמוֹ,''' מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם...|מקור=דברים כט, יז-כ}}. | ||
הביטוי המדוייק "ימח שמם" מופיע | הביטוי המדוייק "ימח שמם" מופיע בתהילים{{הערה|[[תהלים]] קט, יג.}} כקללה לרשעים: {{ציטוטון|יְהִי־אַחֲרִיתוֹ לְהַכְרִית בְּדוֹר אַחֵר יִמַּח שְׁמָם}}. בפסוק זה המשמעות היא שגם הדורות הבאים אחריו יימחו ולא תשאר מהם שארית. | ||
== ביהדות == | == ביהדות == | ||
ההקשר המיידי של הביטוי "יימח{{כ}} שמו וזכרו" משויך ל[[המן הרשע]], שהוא ו[[עשרת בני המן|עשרת בניו]] נתלו למוות, וכך נתקיימה בו הקללה. חלק מהמקורות מציעים שההמשך, "וזכרו", נוסף כחזרה למצוות מחיית זכר עמלק. קשר זה נתמך בחלק מהמקורות ברעיון שהמן הוא צאצא של עמלק, שכן במגילת אסתר נזכרת כ"המן האגגי", ובכך נקשר לאגג, מלך [[עמלק]]. | ההקשר המיידי של הביטוי "יימח{{כ}} שמו וזכרו" משויך ל[[המן הרשע]], שהוא ו[[עשרת בני המן|עשרת בניו]] נתלו למוות, וכך נתקיימה בו הקללה. חלק מהמקורות מציעים שההמשך, "וזכרו", נוסף כחזרה למצוות מחיית זכר עמלק. קשר זה נתמך בחלק מהמקורות ברעיון שהמן הוא צאצא של עמלק, שכן במגילת אסתר נזכרת כ"המן האגגי", ובכך נקשר לאגג, מלך [[עמלק]]. | ||
[[ראשי תיבות|ראשי התיבות]] של הקללה "ימח{{כ}} שמו וזכרו" (יש"ו) הודבקה ל[[אותו האיש]]{{הערה|כך בספר תולדות ישו על קורותיו של אותו האיש. | [[ראשי תיבות|ראשי התיבות]] של הקללה "ימח{{כ}} שמו וזכרו" (יש"ו) הודבקה ל[[אותו האיש]]{{הערה|כך בספר תולדות ישו על קורותיו של אותו האיש.}}, כראשי תיבות בדיעבד. | ||
במהלך הדורות הופנה הביטוי כנגד אויבי העם היהודי בכללותם, ובאופן בולט במיוחד נגד ה[[נאצים]] ועוזריהם, אשר הוציאו לפועל את ה[[השואה|שואה]], רצח העם היהודי, פשעי מלחמה ומנגנון השמדה המונית שיטתי. | במהלך הדורות הופנה הביטוי כנגד אויבי העם היהודי בכללותם, ובאופן בולט במיוחד נגד ה[[נאצים]] ועוזריהם, אשר הוציאו לפועל את ה[[השואה|שואה]], רצח העם היהודי, פשעי מלחמה ומנגנון השמדה המונית שיטתי. | ||
==בדברי הרבי== | ==בדברי הרבי== | ||
[[הרבי]] כתב בנוגע לקדושי [[השואה]] ובכלל: "מפורסם מנהגם של רוב המכריע של בני עמנו, וכמובן אני בתוכם, שכשמזכירים את הקדושים היינו '''כל''' בני ישראל שניספו במחנות הריכוז ובגיטאות, מוסיפים - '''[[ה' יקום דמו|ה' יקום דמם]]'''. ולהבדיל וכו' בקצה הכי תחתון, כשמזכירים היטלר ועוזריו מוסיפים - '''ימח שמם'''. והביאור בהנ"ל, אשר כל יהודי שנרצח על שום שהוא יהודי, קדוש יאמר לו, ובטוחים אנו שה' | [[הרבי]] כתב בנוגע לקדושי [[השואה]] ובכלל: "מפורסם מנהגם של רוב המכריע של בני עמנו, וכמובן אני בתוכם, שכשמזכירים את הקדושים היינו '''כל''' בני ישראל שניספו במחנות הריכוז ובגיטאות, מוסיפים - '''[[ה' יקום דמו|ה' יקום דמם]]'''. ולהבדיל וכו' בקצה הכי תחתון, כשמזכירים היטלר ועוזריו מוסיפים - '''ימח שמם'''. והביאור בהנ"ל, אשר כל יהודי שנרצח על שום שהוא יהודי, קדוש יאמר לו, ובטוחים אנו שה' ייקום דמו, והרוצח - ימח שמו"{{הערה|[https://drive.google.com/file/d/1Tt6i_9kcnKVBbdA8JK_TqjMiwgumCiEy/view?usp=drivesdk לקוטי שיחות חלק כ"א עמ' 397]. וראה [https://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=15968&st=&pgnum=137 התוועדויות תנש"א חלק א' עמוד 120].}}. | ||
== כנגד יהודים == | == כנגד יהודים == | ||
מקובל ביהדות להפנות את הקללה כנגד צוררי העם היהודי. הרב [[יוסף חיים זוננפלד]] מנהיג [[העדה החרדית]], אף שהיה קנאי, הורה שאין לומר על יהודי קללה זו, אפילו אם הוא חוטא או מומר. הוא הוכיח זאת מכך שעל פי ההלכה יש לקיים מצוות ייבום גם אם הנפטר חוטא או מומר{{הערה|[[שולחן ערוך]] אבן העזר קנז ה. | מקובל ביהדות להפנות את הקללה כנגד צוררי העם היהודי. הרב [[יוסף חיים זוננפלד]] מנהיג [[העדה החרדית]], אף שהיה קנאי, הורה שאין לומר על יהודי קללה זו, אפילו אם הוא חוטא או מומר. הוא הוכיח זאת מכך שעל פי ההלכה יש לקיים מצוות ייבום גם אם הנפטר חוטא או מומר{{הערה|[[שולחן ערוך]] אבן העזר קנז ה.}}, מצווה שתכליתה לוודא ש"לא ימחה שמו מישראל"{{הערה|דברים, כ"ה, ו'.}}. אף על פי כן רבי משה יצחק מפשעוורסק כתב זאת על [[בן גוריון]]{{הערה|כתבי קודש פעווארסק.}}. | ||
הרבי הריי"צ ברשימת דברי ימי חיי אדמו"ר הזקן (המכונה רשימת שמעון הכופר) מקלל את מייסד תנועת ההשכלה משה מנדלסון שימח שמו וזכרו<ref>ראה ציטוט בערך [[תנועת ההשכלה]].</ref>. | |||
==ראו גם== | ==ראו גם== | ||
*[[ה' יקום דמו]] | *[[ה' יקום דמו]] | ||