ניגון שמחה חסידי: הבדלים בין גרסאות בדף
שלום עליכם (שיחה | תרומות) אין תקציר עריכה |
יוסף בן מלמד (שיחה | תרומות) מ (יוסף בן מלמד העביר את הדף ניגון שמחה (הבה נגילה) לשם ניגון שמחה חסידי: הבה נגילה אינו שם המקורי של הערך אלא שם ציוני. ביצעתי הפניה לערך עם שם זה) |
||
| (13 גרסאות ביניים של 7 משתמשים אינן מוצגות) | |||
| שורה 1: | שורה 1: | ||
ניגון שמחה בן שתי בבות המושר בצורה מתגברת יותר ויותר | ניגון שמחה בן שתי בבות המושר בצורה מתגברת יותר ויותר, שהיה נפוץ בין כלל החצרות החסידיות. | ||
==היסטוריה== | ==היסטוריה== | ||
יש אומרים שהניגון מגיע ממקור יותר קדום מחסידי פולין. ואכן ב[[חסידות בעלזא]] מקובלים שבעה ניגונים עתיקים שאותם מנגנים ב[[שמחת תורה]], המיוחסים לדבריהם ל'מגיד' (הכוונה לפי רוב הדיעות היא אל [[המגיד ממעזריטש]]) כשהניגון השביעי שאיתו מזמרים בהקפה השביעית (המכוון כנגד [[ספירת המלכות]]) הוא ניגון זה. אצל האדמו"ר מ[[סקווירא]] נוהגים לנגן ניגון זה אחר עריכת השולחן בליל [[שמחת תורה]] כשהציבור כולו, כולל שולחן המזרח, עומד על רגליו ברקידה עצומה ושמחה רבה, ומקובל אצלם שהיו מנגנים ניגון זה בעת ההקפות בחצר סקווירא ב[[אוקראינה]]. | |||
הניגון הושר ב[[ליובאוויטש]] בעת ה[[הקפות]] ב[[שמחת תורה]], בנוכחות [[הרבי הרש"ב]]. | |||
במשך הזמן התגלגל הניגון אל ה[[ציונים]] שסיפחו אותו למנגינות המזוהות עם תנועת הציונות, כשהם מצמידים לו את המילים {{ציטוטון|הבה נגילה ונשמחה, הבה נרננה, עורו אחים בלב שמח.}}, מילים המבטאות הוללות ופריקת עול. מאז נמנעו חצרות רבות לנגן אותו על-מנת ליצור ניתוק ובידול מתנועת הציונות וסממניה (למעט חסידות סקווירא, בה המשיכו לנגנו בשמחת תורה). בחסידות בעלז בה נהגו לנגנו בהקפה השביעית בשמחת תורה - החלו לנגן במקומו בהקפה השביעית את הניגון אותו נגנו בהקפה הראשונה. | |||
בין חלק מחסידי חב"ד הקפידו על כך, בעוד וחלקם טענו כי אין להקפיד על כך לאחר שהניגון נוגן בפני הרבי הרש"ב. לפועל בהתוועדויות של [[הרבי הריי"צ]] וכן של [[הרבי]] לא ניגנו ניגון זה. | |||
וכן בקרב חסידי חב״ד לא משתמשים במנגינה זאת. | |||
ב[[חול המועד]] [[סוכות]] בשנת תשע"ו, הורה [[ישראל הגר|האדמו"ר מוויז'ניץ]] כי היות וחדלו מלעשות שימוש בניגון יש לחזור ולנגנו, כשבעקבותיו הודיע על כך גם האדמו"ר מ[[טאלנא]]. שנה לאחר מכן הורה גם [[יששכר דוב רוקח|האדמו"ר מבעלז]] לחזור ולנגנו בהקפה השביעית. | |||
==לקריאה נוספת== | |||
*על הניגון, הפסקת השימוש בו והחזרה להשתמש בו בחצרות החסידיות - הרב [[נחום גרינוולד]], '''וקחו לכם מזימרת הארץ''' בתוך [[היכל הבעש"ט]] גיליון מ"א, עמוד פא | |||
[[קטגוריה:ניגוני ריקוד]] | |||
[[קטגוריה:ניגונים עם מקבילות בחסידויות אחרות]] | |||
גרסה אחרונה מ־04:19, 9 ביולי 2023
ניגון שמחה בן שתי בבות המושר בצורה מתגברת יותר ויותר, שהיה נפוץ בין כלל החצרות החסידיות.
היסטוריה[עריכה | עריכת קוד מקור]
יש אומרים שהניגון מגיע ממקור יותר קדום מחסידי פולין. ואכן בחסידות בעלזא מקובלים שבעה ניגונים עתיקים שאותם מנגנים בשמחת תורה, המיוחסים לדבריהם ל'מגיד' (הכוונה לפי רוב הדיעות היא אל המגיד ממעזריטש) כשהניגון השביעי שאיתו מזמרים בהקפה השביעית (המכוון כנגד ספירת המלכות) הוא ניגון זה. אצל האדמו"ר מסקווירא נוהגים לנגן ניגון זה אחר עריכת השולחן בליל שמחת תורה כשהציבור כולו, כולל שולחן המזרח, עומד על רגליו ברקידה עצומה ושמחה רבה, ומקובל אצלם שהיו מנגנים ניגון זה בעת ההקפות בחצר סקווירא באוקראינה.
הניגון הושר בליובאוויטש בעת ההקפות בשמחת תורה, בנוכחות הרבי הרש"ב.
במשך הזמן התגלגל הניגון אל הציונים שסיפחו אותו למנגינות המזוהות עם תנועת הציונות, כשהם מצמידים לו את המילים "הבה נגילה ונשמחה, הבה נרננה, עורו אחים בלב שמח.", מילים המבטאות הוללות ופריקת עול. מאז נמנעו חצרות רבות לנגן אותו על-מנת ליצור ניתוק ובידול מתנועת הציונות וסממניה (למעט חסידות סקווירא, בה המשיכו לנגנו בשמחת תורה). בחסידות בעלז בה נהגו לנגנו בהקפה השביעית בשמחת תורה - החלו לנגן במקומו בהקפה השביעית את הניגון אותו נגנו בהקפה הראשונה.
בין חלק מחסידי חב"ד הקפידו על כך, בעוד וחלקם טענו כי אין להקפיד על כך לאחר שהניגון נוגן בפני הרבי הרש"ב. לפועל בהתוועדויות של הרבי הריי"צ וכן של הרבי לא ניגנו ניגון זה.
וכן בקרב חסידי חב״ד לא משתמשים במנגינה זאת.
בחול המועד סוכות בשנת תשע"ו, הורה האדמו"ר מוויז'ניץ כי היות וחדלו מלעשות שימוש בניגון יש לחזור ולנגנו, כשבעקבותיו הודיע על כך גם האדמו"ר מטאלנא. שנה לאחר מכן הורה גם האדמו"ר מבעלז לחזור ולנגנו בהקפה השביעית.
לקריאה נוספת[עריכה | עריכת קוד מקור]
- על הניגון, הפסקת השימוש בו והחזרה להשתמש בו בחצרות החסידיות - הרב נחום גרינוולד, וקחו לכם מזימרת הארץ בתוך היכל הבעש"ט גיליון מ"א, עמוד פא